תיעוד. מה הקשר בין תיעוד לשוטטות? האם מעשה התיעוד אינו חותר בפועל תחת רעיון השוטטות? השוטטות היא עניין אינטימי מאד; מפגש אישי בין אדם למקום המתקיים ברובו בתנועה. תיעוד – צילומי, קולנועי – מצריך אורך רוח; התבוננות שקטה; מאמץ וסבלנות. נדמה שהרצון לתעד גורר התאמה והכפפה של השוטטות, לעיתים בצורה בלתי מודעת, לאילוצי התיעוד ובכך פוגם בשוטטות ה"טהורה". מצד שני, האם התיעוד אינו נשמת אפו של משוטט?. האם יש תכלית לשיטוט שאינו מתועד? הרי חוג המשוטטים כולו תיעד את שוטטויותיו בהרחבה. ואם כן, מה קודם למה? תהייה נוספת: האם קיימת טכניקה מועדפת לתיעוד השוטטות? ומתי יש לתעד? תוך כדי השוטטות?, בכתיבה אובססיבית?, בהקלטת קולות ורשמים? בצילום בלתי פוסק? או שמא יש "לקחת מרחק", ולתעד בדיעבד? לאפשר לחוויה לשקוע, ואולי להחמיץ בתוך כך משהו מן הספונטניות, מן הראשוניות. שאלה נוספת עניינה היחס שבין המתעד לסביבה המתועדת. באיזו מידה עיוסקו של המתעד במלאכת התיעוד מסמנת אותו בעיני הסביבה כחריג, כמי שיש להמנע ממנו , (או להיפך – כמי שיש להציג למולו חזות מלאכותית, מיופה, של המציאות). במילים אחרות, עד כמה המתעד חופשי לשוטט. שאלה אסתטית נוגעת לנטיה הטבעית לייפות את התיעוד, למסגר את המראות בדרך "הולמת", פרופורציונית. לחפש קומפוזיציה מעניינת. המשוטט אינו מתעכב על שכאלה, המראות הנגלים בפניו משתנים במהירות; . זו תמצית החוויה.

תיירות. אנטיתזה לשוטטות. בעוד המשוטט פועל ללא יעד, ללא כוונה, מתוך התפנות אמיתית, התייר – החמוש במדריך התיירים וברשימת המקומות אותם "חייבים לראות" – מבקש להספיק. בעוד המשוטט מחתים את רוחו שלו ברוח המקום, מבקש התייר לשמור על מרחק בטחון; הוא לעולם נמנע מלהחתים את המקום ברוחו. בניגוד לחוויית הנוודות, המבוססת על סכנה ועל פירוק, התיירות מבוססת על צריכה ועל יציבות בורגנית המשמרת את הקיים. המבט התיירותי צמא למונומנטים ההופכים את העיר המתוירת למקום סטטי וניצחי, שתמיד ניתן לשוב אליו. תיירות ההמון בעידן הגלובלי הופכת את ה"מקומי" וה"אקזוטי" לסחורה מבוקשת המשוכפלת בעולם כולו. נסיעה של בני אדם לארצות רחוקות ומגע עם תרבויות שונות הם תופעות מוכרות משחר ההיסטוריה. מגעים אלה נוצרו בעקבות קשרי מסחר ומסעות מלחמה, שהפגישו בין ציוויליזציות רחוקות ויצרו דיאלוג אנושי על בסיס דמיון ושוני. מפגשים אלה גילו לא רק נופים גיאוגרפיים שעוררו רטט של הנאה וסקרנות, אלא גם נופים אנושיים שיצרו מבט קוסמופוליטי על העולם. תיירים מפורסמים היו אודיסאוס, התייר המיתולוגי של הומרוס (אודיסיאה), ומרקו פולו, התייר הוונציאני ההיסטורי בן המאה ה-13. התייר הוא אדם נוסע, התר (במקרה של אודיסיאוס – בעל כורחו) אחר ארצות, מנהגים, סגנונות חיים והעדפות תרבותיות. חוויותיו של התייר מעשירות אותו, אך בסופו של דבר הוא חוזר הביתה ומנכס לעצמו ולתרבותו את האוצרות החזותיים והמנטליים שצבר. התייר הוא אם כן נוסע בורגני המתבונן בעולם, באוצרות אמנות, במסורות תרבותיות, מנקודת מבטו של אדם חסר אידיאולוגיה; עמדתו כלפי מושאי נסיעתו היא צרכנית בעיקרה. מערך נפשו של התייר, הבא לראות ולקנות – לא להתבונן ולחשוף. בדומה לצליין, התייר עולה לרגל למקומות הקדושים לחילוניות (מוזיאונים מפורסמים, אטרקציות, מראות נוף שוקקים), אך בניגוד אליו הוא אינו חותר לגאולה ולמהפך רוחני. הוא מסתפק ב"גאולה תיירותית": תחושת שביעות רצון על כך ש"הספיק", "ראה" ו"עשה". המבט התיירותי הוא ביטוי של כוח: לבקר, לצלם, לאסוף אטרקציות, להיות אוצֵר יחיד במוזיאון דמיוני של זיכרונות ומזכרות. מוזיאון זה מורכב מ"צילומים", המנתקים את החוויה התיירותית מן הרצף ההיסטורי של חיי התייר. התייר הופך לסמיוטיקאי, לאספן אינסופי של סימנים. בעבורו, האובייקטים (ה"אטרקציות") הם סימנים למשהו; אלה הם ייצוגים מרגשים של הדברים האמיתיים: "מגדל אייפל" הוא סימן לפריז. "מסעדה קטנה ברובע הלטיני" היא סימן להתערות בהדוניזם הקולינרי הצרפתי. החוויה התיירותית אינה, אם כן, התנסות בדברים, אלא בסימניהם בלבד. זוהי פרקטיקה העוסקת בארגון ייצוגים של העולם. תיירות ההמונים צמחה בד בבד עם המצאת הצילום ב-1839. לעתים נדמה, טוענת סוזן זונטג (1979), שהמסע נועד למטרה אחת בלבד: לצבור צילומים. ואכן, הצילום הוא שמוכר את האתרים התיירותיים למשתמש. הצילום מוצג לזולת כדי להמחיש את החוויה ולהעיד על ההתנסות ה"אמיתית" של התייר במקומות שבהם ביקר. לא זו בלבד שתעשייה חזותית ענפה מוכרת לנו אטרקציות – כרזות תיירות, מדריכי טיולים, גלויות וסרטי מסע – אלא שהתייר עצמו מתרגם את חוויותיו לתבנית חזותית שנועדה לתעד, לשמר ולהנציח. החוויה התיירותית, לדברי ג'ון אורי, מבוססת מלכתחילה על הבניה חזותית מוקדמת, המייצרת את המבט התיירותי וקובעת את גבולות הניסיון של בעל המבט.

שוטטות. “לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון", כותב ולטר בנימין בחיבורו המשוטט. בתמצית: שוטטות היא הליכה ללא מטרה; חוויה של שיחרור מעול המטרה, פעולה של ערעור על מוסכמות חברתיות שבבסיסן תכליתיות, יעילות, והספק. בספרו The Flâneur כותב אדמונד וייט כי “יעד מסוים לשוטטות או הקצבה מחמירה של זמן סותרים בהגדרה את רוחו האמיתית של המשוטט”. האנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה מקמצת מאד בהגדרת השוטטות ומתרכזת בפן החוקי (עברייני) של המעשה. על פי ויקיפדיה: "שוטטות היא הליכה באפס מעשה וללא תכלית. כאשר השוטטות נעשית בנסיבות מחשידות, היא מהווה עבירה לפי סעיף 216(א)(5) לחוק העונשין המטיל חצי שנה מאסר על מי שנמצא "משוטט בחצרים או בקרבתם או בדרך או בכביש או בסביבתם, או במקום ציבורי, והכל בזמן ובנסיבות שיש בהם כדי להסיק שהוא מצא שם למטרה אסורה או פסולה".קסם השוטטות גלום בחווית הגילוי שהיא מאפשרת: "בשעה שמשוטטים יכול כל רחוב, ולו הצדדי והנטוש ביותר, להיהפך לקסום ואפוף מסתורין. במבטו הלא ממוקד מצליח המשוטט לחשוף את מה שנמצא מתחת לפני השטח, כמו מצלמה הקולטת דברים שהעין אינה רואה או מחמיצה. המשוטט חושף את הלא-מודע של העיר" כותב ההיסטוריון בועז נוימן. משתמע מכך כי שוטטות היא עמדה. פעולה חתרנית. עצם ההליכה ברגל בעיר היא ביטוי של כוח פוליטי עצמאי, שולי אמנם, אך חשוב, במיוחד לנוכח כוחה העצום של השיטה הקפיטליסטית המתבטא בין השאר בהגיון העיר, במבנה ובקצב החיים בה, ובכוחות הכלכליים המניעים אותה. הד לתפיסה זו ניסח התיאורטיקן וחוקר התרבות מישל דה סרטו. בספרו המצאת היומיום מתאר דה סרטו את הפעילות האנושית במרחב ככתיבתו מחדש: המרחב מאפשר פעילות מטאפורית עשירה (פעילות "טקטית" בלשונו של דה סרטו), הגוברת לעתים על עריצותה ונוקשותה של המערכת ("האסטרטגיה" בלשונו). העיר, כמרחב הפעולה של המשוטט, ריתקה את דמיונם של הוגי דעות ויוצרים רבים (חוג המשוטטים) בהם כאלה שעסקו בשוטטות פעילה, כאלה שהרהרו בה, וכאלה שראו בשוטטות ביטוי לחריגה משגרה, לחשיבה מחוץ לסדר הקיים; יצירתיות בפעולה.

רובע. 20 רובעים (arrondissement) יש בפריז, ואני החלטתי להקדיש יום אחד של שוטטות לכל רובע. יש רובעים קטנים מאד (הקטן ביותר הוא הרובע השני) וגדולים (הגדול ביותר הן מבחינת השטח והן מבחינת גודל האוכלוסיה הוא הרובע ה-15). כל רובע מחולק לארבעה תת-רובעים (ומכאן השם: quartier). הבחירה המקדמית להקדיש יום לכל רובע על פי סדר יורד בסולם הרובעים הזוגיים מבקש להימנע ככל הניתן ממעבר בין רובע זוגי אחד למשנהו. הטבלה שלהלן מציינת את גבולות הרובעים הזוגיים שבפריז ואת נקודות המגע עם רובעים אחרים.

רובע

גובל ב… נושק ל.. מעבר לנהר
20

11,12,19 10 —
18

10,17,19,9 8 —
16

17,8 —
7,15

14

5,6,13,15 —
—

12

4,11,20 —
13 (5)

10

2,3,9,11,18,19 20
—

8

1,9,16,17 2,18
7

6

5,7,14,15 —
1 (4)

4

1,3,11,12 —
5, (6), (13)

2

1,3,9,10 8
—

רובעי פריז – ויקיפדיה (צרפתית)

http://www.aviewoncities.com

רובעי פריז – ויקיפדיה (עברית)

קצב. האם יש חשיבות לקצב ההליכה, ואם כן – מהו הקצב הראוי לשוטטות? הדעת נותנת כי ככלל, שוטטות מתנהלת בניחותא, בקצב איטי. באין יעד מוגדר או שורת מונומנטים אותם "חייבים לראות" בזמן קצוב, כאשר המשוטט אינו פועל תחת איום ה-dead line, מתאפשרת שוטטות בריאה. למול קצב החיים, לנוכח קצב הזרימה האנושית במרחב העירוני, הכתבת קצב איטי אינה פשוטה כלל ועיקר. בענין זה, ב‑1839, מספר ולטר בנימין, הופיעה לרגע אופנה חדשה בפסאז'ים של פריז: ללכת מלווה בצב (ממשי) שייאלץ את ההולך ללכת בקצב הליכתו. על כך מוסיף הסופר הצ'כי מילן קונדרה: "קיים קשר חשאי בין האִטיות והזיכרון, בין המהירות והשכחה […] במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האִטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השכחה."

פריז. למה פריז? מדוע פריז מהווה אתר שוטטות הומה? מה הופך אותה יעד לפרויקט של שוטטות?. ניתן להצביע על מספר סיבות. המיידית שבהן: זו פריז. הדעת נותנת כי בעיר מלאת הוד והדר תזמן השוטטות חוויה מלאת עניין, ריגוש והפתעה. ויחד עם זאת, קיימות סיבות נוספות: בראש ובראשונה – המתח שבין סדר ודיסאוריינטציה – המאפיין את פריז, בשונה ממגה-ערים רבות אחרות. פריז תחומה בכביש טבעת כך שגבולותיה ברורים לכל. העיר עצמה מחולקת ל20 רובעים המסומנים בצורה בולטת במפות העיר ובשטח (כל שלט רחוב בפריז נושא גם את ציון הרובע). הסידור, ההנחה של הרובעים על גבי השטח והמפה, הגיוני וברור: בצורת ספירלה צומחת העיר מן האמצע ההיסטורי שלה אל עבר השוליים כשהרובע הראשון במרכז, ושאר הרובעים – עם כיוון השעון – מתפרסים מסביבו עד לרובע העשרים בחלק הצפון מזרחי של העיר. הסדר עומד בניגוד לתחושה המתעתעת של הולך הרגל בעיר. שלא כמו ערים מודרניות רבות, הסריג (הגריד) המאפיין ערים כניו-יורק ואף תל-אביב אינו חלק מן הנוף הפריזאי; רחובות הפרוסים שתי וערב קיימים אמנם אך בצורה מינורית בחלק מן הרובע הראשון של פריז. שאר העיר נדמית כמבוך של רחובות אלכסוניים, מעגליים, המשנים זווית וכיוון ומקשים עד מאד על ההתמצאות של ההלך. נדמה שלמשוטט זהו גן עדן. עניין נוסף נוגע למסורת השיטוט. נדמה שכל המשוטטים הקלאסיים הם בני פריז או אנשים שחלפו בפריז; כאלה שהעיר טבעה (הטביעה) בהם איזשהו חותם שיטוטי. במובן זה, פרויקט השוטטות מתכתב לכל אורכו עם חוג משוטטים זה.

עליה לרגל. מצויד במטרה מוגדרת היטב, יוצא עולה הרגל לדרכו. יעדו – אתר מקודש; מקום שבעצם ההגעה אליו יש משום קיום של מצווה או חובה מוסרית עמוקה. במובן זה עולה הרגל אינו משוטט. דרכו, כאמור, סלולה. אם קיים דמיון בין המשוטט לעולה הרגל הרי שהוא טמון בעובדה שכמו עולה הרגל, גם המשוטט (אך לא כל משוטט), פועל מתוך חובה, מתוך רצון לבדל עצמו מן היומיום באמצעות טקס. כמו עולה הרגל, גם המשוטט יוצא ממרחב הנוחות שלו ויוצא אל הלא-נודע, וזאת מתוך ציפיה כנה לעבור שינוי, להיגאל אולי. גם הפנטזיה מאחדת את עולה הרגל והמשוטט. עולה הרגל מדמיין בהכרח את המאורע המכונן – המאורע שהפך את המקום ל"משמעותי". גם המשוטט פועל במישור המדומיין כאשר הוא מרכיב סיפורים הקושרים את המקום בו הוא חולף עם אירועים מעברו התרבותי. כשהמשוטט מגיע, במקרה או לא, אל "המקום האמיתי": אתר שהיווה רקע לסרט אהוב, מקום עליו נסוב ספר מרגש, אתר "מקודש" של התרבות הפופולרית – נוצר דמיון בינו לבין עולה הרגל. שניהם חווים חוויה המתעקשת לחבר את המקום הפיזי עם הזיכרון הפנטסטי.

עיר. "לא לנסות למצוא מהר מדי הגדרה לעיר; זה גדול מדי, יש כל הסיכויים לטעות" כותב ז'ורז' פרק בפתח החלק העוסק בעיר בספרו חלל וכו': מבחר מרחבים. ובכל זאת – ניתן להסכים כי העיר היא מרחב בנוי מתוכנן ומעוצב; יישוב קבע מכונס שתכונותיו העיקריות קשורות לגודל, לצפיפות ולרבגוניות. לא יהיה זה מוגזם לטעון כי לצד השפה, העיר היא ההמצאה הגדולה ביותר של התרבות האנושית.

העיר מתייחדת בפונקציות הרבות שלה: מגורים ותעסוקה, הליכה ונסיעה, מסחר ותקשורת, אסתטיקה ותרבות. סודה של העיר הוא היכולת הבו-זמנית של רחובות, שכונות ורבעים לייצר מציאות מגוונת המקדמת שימושים מרובים. העיר היא מקום בעל ייחוד וגבולות, המאפשר חליפין של סחורות ממשיות וסמליות. תכונות אלה מושכות אל העיר אוכלוסיות ותרבויות שונות, הרואות בה מקום מפגש ציבורי שבו ניתן לתקשר, לעבוד, לאכול, לבלות ולנהל משא ומתן על צרכים ועל סיפוקים. שטחה של העיר וגודל אוכלוסייתה יוצרים שתי תופעות מרכזיות: מצד אחד, תושבי העיר אינם מכירים זה את זה ונותרים זרים; מצד אחר, הרבגוניות הגזעית, המעמדית והתרבותית יוצרת דחיסות אנושית ומאפשרת תקשורת פתוחה וניידות חברתית. העיר היא המקום שבו נבחנות, זו לצד זו, צורות חיים במורכבותן האינסופית. משחר ההיסטוריה הפכו הערים למוקדים של כוח פוליטי, כלכלי ותרבותי. ההיסטוריה של העיר היא ההיסטוריה של התרבות האנושית ברגעי המשבר והשיא שלה.

"לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנחנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת אנחנו נוסעים מעיר אחת לעיר אחרת. אין שום דבר לא אנושי בעיר, אולי רק עצם אנושיותנו" כותב פרק (חלל וכו': מבחר מרחבים, עמ' 85). העיר היא אתר המשמעות של האדם האורבני, מחוז הכיסופים של המשוטט. לדידו של ההיסטוריון בועז נוימן, המשוטט חושף בפעולתו את הלא-מודע של העיר: "באמצעות המבט המשוחרר, הלא מחויב, רואה המשוטט יופי בכל דבר, גם דברים המכוערים ביותר שעיר יכולה להציע […] לדידו הכרך הגדול הוא-הוא הטבע האמיתי, ג'ונגל אורבני של ממש. בשיטוט נחשפת העיר כמקום פרוע, יצרי, מסוכן הרבה יותר מהטבע. הגנים הציבוריים הם מבחינת המשוטט הסוואנות שבהן נטועים עמודי תאורה במקום עצי בננות"(נוימן).

עניין לעצמו נוגע לקשר שבין פניה המרובות של העיר לאופן ייצוגה במגוון של טקסטים: ספרותיים, קולנועיים ואחרים. מנדה לוי טוען כי ספרו של איטאלו קאלווינו הערים הסמויות מעין, המציג סדרת סיפורים אותם מספר מרקו פולו לקובלאי חאן – סיפורים המתארים את הערים שבהן ביקר בשליחויותיו – מחזיק הבחנות בעלות משמעות נדירה בהיקפן ובקרבתן ומיטיב לנסח את שאלת המעבר מעיר ריאלית לייצוג של עיר: "לעולם אין לערבב את העיר עם המלים המתארות אותה. ובכל זאת קיים ביניהן איזה קשר" (61).

סרט. זיקה הדוקה מתקיימת בין השוטטות וסרט הקולנוע. המשוטט "חי בסרט": עצם פעולת ההליכה מייצרת תחלופה מהירה ומתמשכת של מראות; קולאז' חזותי אותו עשוי המשוטט לצרוך כחוויה קולנועית, זאת תוך שהוא בורר ומארגן (עורך) את הדברים לכדי משמעות נבחרת. ה-TRAVELING SHOT – תנועת מצלמה המדמה את ההליכה האנושית (או הנסיעה) – הפכה זה מכבר למוסכמה צורנית שכיחה, הנרתמת להנחלת נקודת מבט אישית (ועם זאת, כמו "אובייקטיבית") אודות המציאות. (מעניין שדווקא את השימוש בTRAVELING SHOT הגדיר גודאר כהחלטה מוסרית). היבט נוסף של הקשר קולנוע-שוטטות נוגע למקומה של העיר בקולנוע. מעבר למרכזיותה כרקע לעלילה, לוקיישן שכיח וראוי, העיר גופא היא נושא לסרטים רבים. בדוגמת מופת לכך, ברלין – סימפוניה של עיר (ולטר רוטמן, 1927) משמשת העיר כגיבורה מרכזית. בסרט האבסטרקטי, המבוסס על שיטוט כמו אקראי, הדגיש רוטמן את המונוטוניות, הקצב והמכניות, של העיר כייצוגים האולטימטיביים של המודרניזם. המבנה הארכיטקטוני והמרחבי, קצב החיים, הצל הנופל, הקונפליקט שבין פני השטח למבט העולה מעלה אל הבניין – כל אלה המשיכו ללכוד את דמיונם של במאים רבים לאורך כל תולדות הקולנוע.

הזיכרון הקולנועי מכונן קשר נוסף בין המשוטט למסך הקולנוע. לא אחת, במסגרת השוטטות נחווית – במקרה או של במקרה – עליה לרגל אל הלוקיישן הקולנועי. המשוטט נתקל במקום אמיתי או מדומיין בו צולמה סצינה מרגשת או סרט חשוב. החוויה הפיסית מתמזגת עם זיכרון חווית הצפייה בסרט הקולנוע. דרך דימויי הסרט והנסיבות בהן צפינו בו, חודר הסרט אל תוך חווית השיטוט.

נוודות. צורת חיים שבסיסה הוא תנועה, ארעיות, פירוק וקונפליקט. הנווד מתנסה התנסות מסוכנת בשונה ובזר המאיים על הסדר החברתי, ונלחם בו בדרכים בלתי מקובלות. המילה traveler לקוחה מן המילה הצרפתית travaille, שפירושה מאמץ, עבודה וייסורים; היא קושרת את הטייל-הנווד עם התנסות נפשית עמוקה. זהו מפגש רדיקלי עם האחר, מפגש שאיננו נחלתו של התייר. בשונה מן החוויה התיירותית, הצורכת את האחר ואת תרבותו בעירבון מוגבל תוך הקפדה על יציבות ועל כיבוד החוק, הנווד מתחכך באופן אינטנסיבי עם המקום האחר, עם הזר והשונה, עם אי הוודאות וחוסר הבטחון.נטייה מוכרת היא לראות בחסר הבית, ה"הומלס", את הנווד האולטימטיבי, נווד בעל כורחו. האחרון הינו חלק בלתי נפרד מנופה של העיר. חסר אמצעים, חסר בית וחסר תעסוקה, הוא מיטלטל אנה ואנה על-פי תנועות הרחוב. לעתים מתואר ההומלס כנווד מתוך בחירה, אדם שירד מנכסיו אך יש לו פוטנציאל תעסוקתי או אינטלקטואלי, ואף-על-פי כן הוא בוחר ברחוב כזירה של פעולה. הוא בוחר לעבור על החוק, להחליף פְּנים בחוץ, ציבורי בפרטי. חסר הבית הופך את שיטוטיו להתרסה חזותית ולמחאה חברתית נגד חוקי התכנון והתברואה ונגד מסלולי הקישור הלגיטימיים של העיר. הנווד נע בנוף העירוני אך אינו רוצה להתערות בו. פן אחר של הנשמה ההומלסית הוא מהגרי העבודה המציפים את רחובותיהן של ערי עולם. עובדים אלה מופקרים לעריצותם של המעסיקים, נתונים למעקב וצפויים לגירוש – אם יוגדרו כ"שוהים בלתי חוקיים".המשוטט חסר הבית, שולח מבט מתריס אל המשוטט הבורגני. דווקא הוא, "דייר הרחוב", מודר למעשה מן המרחב הפיזי והנפשי שבתוכו הוא ממוקם; הרחוב אינו ביתו; קיומו כמו "שקוף".

מעקב. נדמה שהמעקב מזמן למשוטט חוויה ייחודית. הנעקב מוביל את המשוטט/העוקב אל תוך התווך הפרטי, האישי שלו. באמצעות הנעקב מגיע המשוטט אל מרחב בלתי צפוי, וזאת תוך אימוץ אפשרי של נקודת המבט של הנעקב. נדמה שזו תשוקתו של המשוטט: לחוות את העיר מתוך עיני האחר. להיכנס לנעליו של האחר ולחיות, ולו לרגע קט, את הפנטזיה הזו. סוגית המעקב הנושקת לשוטטות נוכחת בעוצמה רבה בעבודותיה של סופי קאל. ככל חוויה מציצנית גם חווית המעקב מייצרת עונג צרוף הנובע מתוך השילוב שבין ידיעת הסיכון שבחציית גבולות אסורים לבין תחושת ההזדהות שבמפגש האינטימי עם האחר. במישור רחב יותר יש להידרש למעקב כמאפיין מרכזי של תרבות ימינו. חברת הפיקוח, חברת הבקרה, הופכת את המעקב לחווית יומיום. למעשה, המשוטט עצמו נתון למעקב. מעקב עצמי, כמו בפרויקט זה, אחר הנתיב בו צעד, אחר ההספק בו עמד; ומעקב אחר, תולדת העין הציבורית, הממסדית, הצופה במשוטט – ההולך ללא מטרה, המתעלם מנתיבים נוחים ואפשרויות יעילות – והמגדירה אותו כאיום על השיטה.

מ. מטאפורה. האם צריך להדגיש את המובן מאליו – את הממד המטאפורי שקיים כאן? צמד המילים "פרויקט שוטטות" מהדהד את המתח הקיומי הנוכח, בעוצמות שונות, בחיי כל בן אנוש. הרצון הטבעי בביטחון, בהישרדות, פוגש את הנטיה הברורה, הקפיטליסטית באופיה, לפעול על פי מטרות ויעדים, לראות בתנועה את התנאי להתקדמות, להצלחה. מאידך, "ההליכה בתלם", השמירה על חוקי העדר, על כיוון וקצב הזרימה של החברה מאותגר על יד קסם האינדיבידואליזם, ההליכה נגד הזרם, בניגוד לחוקים. ברור כי גם העמדה הכמו-חתרנית הזו היא חלק מהסדר. היא אינה יכולה להתקיים ללא הגדרת השיטה, ונראה כי גם השיטה מעדיפה לטפח בגינתה חלקה עצמאית לכאורה כזו. "ואנשים רוצים מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה" אמר המשורר.

מ. מפה. המפה היא מערכת של ייצוג, על-פי סימנים מוסכמים וברמת פירוט נתונה, של אזור, שדה או תחום. מהו היחס בין מפה ומיפוי לחווית השיטוט העירונית? על פניו, מדובר בשתי חוויות קוטביות: המפה היא למעשה הייצוג המושלם של הכוח. צייר המפות הוא מי ששולט בשטח. המשתמש במפה – מבקש להתנהל במרחב מתוך ידיעה, מתוך תכנון וצפיית פני העתיד. לעומת זאת, חווית השיטוט מעלה על נס אי-ידיעה, ספונטניות ומקריות. בתפיסה זו, השימוש במפה הוא נחלת התייר, הטייל המבקש שליטה, סדר, יציבות. ואולם במבט נוסף ניתן אולי להיווכח כי המרחק שבין המפה למשוטט אינו כה גדול. נדמה כי מה שקושר בין השניים הוא הדמיון. למעשה, הנקודה המרכזית העולה לנוכח המפה – כל מפה – נוגעת למידת הדיוק שלה, שהרי הקשר בין המפה לשטח הוא תמיד קשר סובייקטיבי: סרטוט המציאות, אינו העתקה מדויקת של המציאות אל הנייר אלא פרשנות של המציאות אומר הגיאוגרף יובל פורטוגלי (1996: 44). מפות מכילות תמיד "במינונים שונים ובתקופות שונות, את הידוע ואת הרצוי, את הדמיון ואת האמונה […]" (שם: 45). יוצא מכך, כי כדי לקשר בין המייצג (המפה) למיוצג (העולם) אנו נזקקים לקריאה מדמיינת של המפה: "עשיית המפה וקריאתה קשורות בדמיון, באפשרויות שלנו להפוך נקודות לעצמים ועצמים לנקודות […]" (פורטוגלי, 1996: 47). קורא המפות, כמו המשוטט החף מן המפה, חווים אם כן מסע בו הסימנים – במפה או בשטח – הם רק נקודת מוצא למסע מדומיין בערים סמויות מעין.

מקום. מרחב המוגדר על-ידי גבול פיזי או נפשי. המקום מתהווה כאשר עבור אדם אחד או קבוצה של אנשים, סביבה נתונה לובשת צורה של נוכחות מתמשכת ויציבה. המקום נוסד באמצעות סיפור מכונן (היסטוריה), הקושר בינו לבין יושביו. המקום הוא תמיד "מחוז של זיכרון". למקום משמעויות רבות: טופוגרפיות, גיאוגרפיות, נפשיות, דתיות, פילוסופיות, יומיומיות ועוד. נדמה כי המקום הוא השיקוף המושלם של הנפש המבקשת בטחון בסביבה כאוטית ובלתי בטוחה. התפיסה הקלאסית והמודרנית (אפלטון, אריסטו, קאנט) קושרת את ה"מקום" עם מושגים מכוננים כגון יציבות, זהות וסדר. במסורת היהודית, המקום הוא אחד מתוארי האל.

כתיבה. ברמה המיידית, נדמה כי תהום פעורה בין פעולת הכתיבה וחווית השוטטות. הראשונה נעשית בדרך כלל במצב נייח, לרוב במרחב סגור: דחף פנימי מבקש ביטוי ומתגשם בצורה של כתמי דיו המונחים בסדר מסוים על גבי הדף (או צלמיות על מסך המחשב). השוטטות היא פעולה פיזית המתבצעת בתנועה, במרחב העירוני. שתי הפרקטיקות מתקיימות בדרך כלל ביחידות.
ועם זאת קיימת זיקה ברורה בין השניים. כתיבה היא (גם) פעולה מרחבית. את ספרו חלל וכו': מבחר מרחבים, בוחר ז'ורז' פרק לפתוח בניתוח הכתיבה על הדף: "אני כותב: אני משרטט מילים על דף […] הטקסט מתהווה, מתגשם, מתמקם, מתאבן […] אני כותב: אני שוכן בדף הנייר שלי".
המרחב ספוג היטב בלשון. אנו מדברים על "מבנה של טקסט", "בית בשיר", "טור", "עמוד". גם ז'אק דרידה נגע בזיקה שבין בניין לכתיבה, אותה הוא ראה כסוג מיוחד של קונפיגורציה מרחבית: "אין דבר מחוץ לטקסט ]…] בנייה היא כתיבת טקסט".
נראה אם כן כי הצמדת ה"פרויקט" למעשה השוטטות אינה מופרכת. בבסיו של כל מהלך של פירוק וערעור, קיים תכנון וציות לכללים של מבנה וצורה.

יומיום. בניגוד לחיים ייחודיים, שונים ויוצאי דופן, היומיום נוגע בחיי השגרה הרגילים, אלה המשכפלים עצמם מיום ליום. המושג מתייחס להרגלים שלנו, לאופן שבו אנו מתרַגְלים אליהם ומְתַרגלים אותם בפרקטיקות נתונות, באלמוניות, בעיקר במרחב הציבורי. "ביומיום אין לנו שם, יש מעט מאד מציאות אישית, כמעט ואין פנים, בדיוק כפי שאין לנו שום הגדרה חברתית שתקיים או תעטוף אותנו. ומקומו של היומיום לא יכירנו במקומות מגורינו, ולא במשרדים או בכנסיות, ואף לא בספריות או במוזיאונים. ביתו הוא ברחוב – אם בכלל" (Blanchot, 1987: 17, בתוך: ויגודר, יומן ויומיום).
בה בשעה שהיומיום מגדיר את ההיבטים הרגילים של שגרת חיינו הוא גם מגדיר את סך הפעילויות הספונטניות שלנו המתנערות מכל תכנון וסדירות. לפבר (Lefebvre) – מציין ויגודר – מאפיין את היומיום בהתייחסות ל'חסר המשמעות והבנאלי' ומוסיף 'הבלתי מוכר, כלומר, היומיום', שמסתיר ומגלה הן את ההיבט הרגיל והן את ההיבט הבלתי רגיל של חיינו Lefebvre, 1988: 78), בתוך: ויגודר, יומן ויומיום).
מושג היומיום מופיע בהרחבה בהגותו של חוקר התרבות מישל דה סרטו (De Certeau). בספרו המצאת היומיום (L'invention du Quotidien, 1980) עורך דה סרטו מחקר עומק על אופני השימוש, הצריכה והפרשנות של התרבות – של היומיום – על ידי האדם, כשהנחת הבסיס שלו היא שהאדם המשתמש באתריה של התרבות הפופולרית – הולך הרגל הצועד בעיר, לדוגמה – פועל בראש ובראשונה כצרכן ובו בזמן כיצרן של משמעויות. הממד האסטרטגי – החברתי, הקבוצתי, המוסדר, פוגש ביומיום את הממד הטקטי: מחוזו של היחיד – הסובייקטיבי, הספונטני, החתרני.

טכנולוגיה. פרויקט השוטטות חושף קשר פרדוקסלי עם הטכנולוגיה העכשווית. ניתן להסכים כי נקודת המוצא של השוטטות נובעת, במידת מה, מהרצון להשעות או לפחות למתן את אחיזתה של הטכנולוגיה המודרנית בכל צעד ושעל של חיי היומיום. ואולם, למול עמדה זו ניתן להעלות מספר השגות: ראשית, את השימוש בטכנולוגיה הדיגיטלית גופא, ניתן לתפוס כשוטטות סימבולית; חווית יסוד המספקת למשתמש אשליה של שוטטות. שוטטות מעין זו עשויה להתקיים במרחב הטכנולוגי-תקשורתי המתאפיין בתזזיתיות, בקיטוע, ובאסוציאטיביות גבוהה. בפועל, הטכנולוגיה העכשווית מתייצבת כאיום על עצם קיומה של אפשרות השוטטות: תרבות המעקב והפיקוח המאפיינת את חברת הבקרה המודרנית, ממוטטת למעשה את אפשרות השיטוט הקלאסית. יכולתם של מנגנוני הכוח – המדינה והתאגיד כאחד – לקבוע את זהותו ולאכן את מיקומו המדויק של האדם (איתור באמצעות צילומי לווין, טכנולוגיות לזיהוי פנים, טכניקות ביומטריות, איכון באמצעות הסלולר), חותרת עד מאד תחת הסיכוי לכונן חווית שוטטות אותנטית.
מקובל לטעון כי טכנולוגיות התקשורת המתקדמות טשטשו את ייחודו של המקום. "הכל" כמו מתרחש בו-זמנית, "נחווה" על ידי מליוני צופים/גולשים, בריאליזם מוקצן – מה שאולי מייתר את הנוכחות הפיזית במקום, תוך השטחה אגרסיבית של המאפיינים הספציפיים של המקום לכדי רקע ותו לא. מאידך, בטכנולוגיה העכשווית נדמה שהמקום הפיזי, מהסיבות שצוינו לעיל, זוכה לעדנה חדשה. "אפליקציות מבוססות מיקום", עזרי ניווט – כל אלה נוכחים יותר מאי פעם בחוויית היומיום.
ייתכן כי למרות שליטתה של הטכנולוגיה בחיי היומיום עשויה הטכנולוגיה דווקא להירתם ולסייע בידיו של המשוטט לגלות אנרגיות יצירתיות כדי ליצור כללי משחק חדשים ודמיוניים יותר. גם פרויקט שוטטות זה, בצניעות, מבקש להשתמש בפרוצדורות מקובלות בדרך מטאפורית ו"טקטית" שתהתל בסדר הקפיטליסטי הקיים.

חזרה. תשוקתו של המשוטט היא לגלות מחדש את המוכר, את הידוע; לפרוץ נתיבים חדשים, אפשרויות חדשות, של התבוננות בקיים. במציאות זו חוזר המשוטט מדי פעם, באקראי אולי, למקום בו חלף גם בעבר. האם יוכל המשוטט להתבונן במקום בעיניים חדשות? נדמה כי החזרה – באותה דרך, לאותו מקום – מעניקה למשוטט מראית עין של יציבות; התענגות הנובעת מתוך ההסתמכות על המוכר, הבטוח.

חוג המשוטטים. נדמה כי אם אי פעם בעתיד תיכתב היסטוריה של השוטטות, תתבלט בתוכה פריז כמקום וכרעיון. למעשה, רעיון השוטטות כמושג הקושר יחדיו פילוסופיה ופרקטיקה זרח בפריז כבר במאה ה-19. מאז ועד היום מהווה העיר אבן שואבת למשוטטים רבים. היא מספקת השראה להוגי דעות וליוצרים מתחומים שונים; פורסת עבורם מצע לפיתוחן של אפשרויות חדשות של התבוננות בקיים, של שוטטות רעיונית ופיסית. פרק נפרד מספק הרחבה אודות הגותם ויצירתם של שבעה "משוטטים" פריזאיים – המשורר גיום אפולינר, הפילוסוף ולטר בנימין, הסופרים ז'ורז' פרק ופול אוסטר, חוקר התרבות מישל דה סרטו, הצלמת ואמנית המיצג סופי קאל והקולנוען דוד פרלוב – המייצגים גישות, תקופות, ומעגלי יצירה והגות מגוונים.

זיכרון. זיכרון היא היסוד המחבר בין רעיון למקום. אמנות הזיכרון מבית היוצר של המשורר היווני סימונידס, וממשיכו – קיקרו, התבססה על ההנחה כי טכניקת הזיכרון מתבססת על שני מושגים: מקום (בלטינית, Loci) ודימוי (Imagine). לפי שיטה זו, על הזוכר לבחור מקומות ודימויים מנטליים ולאחסנם "במקומות, כך שסדר המקומות ישמר את סדר הדברים ודימויי הדברים יציינו את הדברים עצמם" (בורסטין, 1983: 374). טכניקת הזיכרון התבססה על בניית ארמון מנטלי, שבכל אחד מחדריו ממוקם חלק מהדבר שרוצים לזכור, לצד חפץ בולט. ניתן לומר כי המשוטט הוא צייד של זיכרונות. אך האם קיים שיטוט "נקי" לחלוטין?, שיטוט שהזיכרון אינו מתערב בו, מתווה אותו?. נדמה שהשוטטות היא, למעשה, זיכרון בתנועה, או תנועה של הזיכרון. המשוטט תמיד חוזר, ובמובן זה, כל שיטוט הוא שיחזור: הבנייה של גירסה מעודכנת, "נכונה" יותר, של המציאות בעיני המשוטט.

זהות/זרות. שאלת מפתח בפרויקט שוטטות זה נוגעת לקשר שבין קירבתו או זרותו של המשוטט למקום. במילים אחרות, מיהו המשוטט הקלאסי? בן המקום? הזר? זה שמקרוב בא?. על פניו, נדמה כי עירו של בן המקום איננה המצע אידיאלי לשוטטות. הרגלים וסדירויות, לוחות זמנים והתחייבויות, שגרת היומיום – אלה חותרים כנגד השוטטות. יש להודות, קשה עד בלתי אפשרי להתהלך בעירך כתייר, לחוות את העיר, מדי יום, בעיניים חדשות. יחד עם זאת, אם אכן השוטטות הינה, במידה רבה, פירוק של הסדר הקיים, הרי שדווקא תושב העיר, המורגל בה, דווקא הוא – בהכירו בכך – עשוי להתאים יותר לפירוקו של המוכר, להסתכלות בעין חדשה על הקיים. דומה שגם הזר אינו המשוטט המושלם. הזר, הרואה בעיר איום, מחפש את הבטחון, את הדרך הסלולה, את מפת הדרכים שתוביל אותו אל המוכר, אל הבטוח. ייתכן כי המשוטט חייב להיות איש ביניים. לא זר מוחלט, אך מאידך גם לא תושב הקבע. תייר מקצועי. משוטט מיומן, בטוח ופתוח להפתעות, מי שעיתותיו בידיו – הוא ישוטט.

התנסות. להתנסות ביומיום, זו מטרת 'פרויקט שוטטות'. להפוך רעיון פילוסופי לפרקטי. ליטול רעיונות מופשטים ולנסות להחיל אותם על החיים, ועם זאת – באופן תחום, מדיד במידת מה, באופן שניתן לדווח עליו ולמצוא בו משמעות נוספת, מעבר לתיאוריה. האם בעזיבת שולחן הכתיבה ו"הירידה לשטח" אכן יש משום הבנה טובה יותר של המציאות? ואולי להיפך – ייתכן כי דווקא השטח מצמצם עד מאד את יכולת ההסתכלות המרוחקת, האובייקטיבית?

דיגיטל. האם התרבות הדיגיטלית אינה, למעשה, מחוז השוטטות האולטימטיבי של ימינו? חווית צריכת התוכן של האדם הדיגיטלי מתאפיינת כיום בגודש וריבוי. הפלטפורמות הדיגיטליות השונות מבקשות להעניק למשתמש בהן נגישות גבוהה ומענה למכלול הולך וגובר של צרכים אנושיים – רגשיים, קוגניטיביים, מסחריים ועוד. לנגד עיננו נוצרת תרבות של מיידיות המתאפיינת במעברים חדים בין תכנים וערוצי מידע, בכיווץ התוכן לשורה של מקטעים קצרים ובלתי קשורים, בקיטוע וסגמנטציה, באסוציאטיביות הולכת וגוברת ועוד. פרגמנטציה זו, היוצרת תחביר חדש שהוא כולו פרי יוזמתו של המשתמש הפרטי, חותרת לכאורה נגד הכוח החברתי, המקובל והמוסכם. במובן זה, אפשר לראות את התרבות הדיגיטלית כצורה של שוטטות עכשווית. ברור כי מול עמדה זו יש להעמיד את הביקורת הנגדית הגורסת שהתרבות הדיגיטלית לא רק שאינה מפרקת את הכוח המרכזי אלא להיפך – מעצימה אותו באופן מתוחכם. הריבוי לכאורה שהיא מספקת, מגויס כולו לחיזוק המסר האחד: צריכה הולכת וגוברת של מותגים, שירותים וערכים שולטים, הסחת דעת המכוונת כולה לחיזוק השיטה וחלוקת הכוח הקיימת.

גבול. גבול הוא מה שמעניק תוקף למקום. המקום מוגדר על ידי גבולותיו. מחד מעניק הגבול בטחון; מנגד, הוא מעורר תשוקה מתמדת לחצייתו. השוטטות מתכתבת עם תשוקה זו לפריצת גבולות ברורים של סדר והתנהלות; השוטטות נסובה במידה רבה על הרצון לפרוץ גבולות, להתנהל ללא מגבלות. 'פרויקט שוטטות' זה מבקש לשמר את המתח בין שני הקטבים. מצד אחד, הוא מכיר בקיומו של הגבול – העיר פריז מתאפיינת בין השאר בהקפדה ברורה על סימון ברור של הרובעים המרכיבים אותה וציון הגבול המפריד ביניהם בכל מפות העיר. מצד שני, בתוך גבול הרובע מבקש המהלך לחרוג מכללים מקובלים של התנהלות רציונלית. השוטטות בפרויקט זה נמשכת אל איזור הגבול, משתוקקת לחצותו.

בני אדם. מה חלקם בפרויקט זה? (פרויקט? מיזם? מהלך? תרגיל?). האם המפגש המקרי, הבלתי אמצעי, עם בני אדם זרים, מוזרים אולי, בני המקום – הוא הוא מקור המשיכה של המשוטט – או שמא, מה שמייצר את התשוקה לצאת הוא עצם הרעיון. נדמה כי הרצון להפוך רעיון פילוסופי לפרקטיקה, אולי אף לפרקטיקה מענגת – ובכל אופן לחוויה שלא ניתן לתארה אלא באמצעות ביצועה בפועל – עלול להותיר את הממד האנושי, את הנוף האנושי, כמשני. בקיצור: האם מדובר בפרויקט "פילוסופי" גרידא, או שמסתתרת מאחוריו סקרנות, פתיחות אמיתית אל האחר?

אנציקלופדיה.

סיפור של ערכים. נסיון להכניס סדר במה שמלכתחילה שואף אל אי הסדר, אל חוסר התכלית. השוטטות חומקת מן ההגדרה; כל קסמה בחתירה מתחת למשמעות הברורה, הקוהרנטית, הסדורה והסמכותית. ואולם, דומה ש'פרויקט' השוטטות, נדרש למסגרת אנציקלופדית משהו. הוא מבקש רקע, היסטוריה, הדהוד של המהלך בתחומי שונים של האמנות והחיים. אנציקלופדיה זו תבקש להעלות תהיות, שאלות, התלבטויות; לתאר את המורכבות, את המתח – תולדת המפגש המוזר שבין "פרויקט" ל"שוטטות".