במוקד פרויקט השוטטות עומדת ההתנגשות שבין סדר ומקריות. בין ארגון ושיטתיות לבין ספונטניות וחריגה מהגיון תועלתני. הנסיון לשמור על מתח זה אינו פשוט. כיצד משוטטים באופן הגיוני? כיצד מוצאים הגיון במעשה השיטוט? ובכלל, איך משוטטים בעיר מתוכננת ומטורפת כמו פריז  – שהיא מצד אחד מפעל הנדסי מתוכנן לתלפיות ומצד אחר מבנה כאוטי בו אין ולו רחוב ישר אחד;  עיר בת עשרים רובעים המתארגנים בסדר עוקב ובצורה שבלולית – עם כיוון השעון  – מן המרכז החוצה.

ואיך לטייל? או במילים אחרות, איך להפוך את השוטטות לפרויקט?

  • ת.

    תיעוד. מה הקשר בין תיעוד לשוטטות? האם מעשה התיעוד אינו חותר בפועל תחת רעיון השוטטות? השוטטות היא עניין אינטימי מאד; מפגש אישי בין אדם למקום המתקיים ברובו בתנועה. תיעוד – צילומי, קולנועי – מצריך אורך רוח; התבוננות שקטה; מאמץ וסבלנות. נדמה שהרצון לתעד גורר התאמה והכפפה של השוטטות, לעיתים בצורה בלתי מודעת, לאילוצי התיעוד ובכך פוגם בשוטטות ה"טהורה". מצד שני, האם התיעוד אינו נשמת אפו של משוטט?. האם יש תכלית לשיטוט שאינו מתועד? הרי חוג המשוטטים כולו תיעד את שוטטויותיו בהרחבה. ואם כן, מה קודם למה? תהייה נוספת: האם קיימת טכניקה מועדפת לתיעוד השוטטות? ומתי יש לתעד? תוך כדי השוטטות?, בכתיבה אובססיבית?, בהקלטת קולות ורשמים? בצילום בלתי פוסק? או שמא יש "לקחת מרחק", ולתעד בדיעבד? לאפשר לחוויה לשקוע, ואולי להחמיץ בתוך כך משהו מן הספונטניות, מן הראשוניות. שאלה נוספת עניינה היחס שבין המתעד לסביבה המתועדת. באיזו מידה עיוסקו של המתעד במלאכת התיעוד מסמנת אותו בעיני הסביבה כחריג, כמי שיש להמנע ממנו , (או להיפך – כמי שיש להציג למולו חזות מלאכותית, מיופה, של המציאות). במילים אחרות, עד כמה המתעד חופשי לשוטט. שאלה אסתטית נוגעת לנטיה הטבעית לייפות את התיעוד, למסגר את המראות בדרך "הולמת", פרופורציונית. לחפש קומפוזיציה מעניינת. המשוטט אינו מתעכב על שכאלה, המראות הנגלים בפניו משתנים במהירות; . זו תמצית החוויה.

    ת.
  • צ.

    צילום. הצלם ועדשת המצלמה ממסגרים באופן סובייקטיבי את המציאות הנגלית בפניהם ובוראים בתוך כך מציאות חדשה. מבטו של המשוטט מרפרף על פני המראות שהעיר מזמנת לו, הוא צד מבטים אלטרנטיביים על העיר. מראות העיר כמו מחזירים לו מבט. ואולם המצלמה גופא מהווה חייץ בין המשוטט לחוויה. מתברר כי למרות שהמשוטט העכשווי פועל בעידן המתעד את עצמו לעייפה, הרי שהבחירה לצלם במרחב הציבורי עשויה לעורר חשדנות, התנגדות ואף אלימות. באחיזת המצלמה המשוטט מצביע על המציאות שמולו ככזו הראויה לתיעוד. בכך מסמן המשוטט את עצמו כזר, כחיצוני לסיטואציה היומיומית אותה הוא מתעד.

    צ.
  • ד.

    דיגיטל. האם התרבות הדיגיטלית אינה, למעשה, מחוז השוטטות האולטימטיבי של ימינו? חווית צריכת התוכן של האדם הדיגיטלי מתאפיינת כיום בגודש וריבוי. הפלטפורמות הדיגיטליות השונות מבקשות להעניק למשתמש בהן נגישות גבוהה ומענה למכלול הולך וגובר של צרכים אנושיים – רגשיים, קוגניטיביים, מסחריים ועוד. לנגד עיננו נוצרת תרבות של מיידיות המתאפיינת במעברים חדים בין תכנים וערוצי מידע, בכיווץ התוכן לשורה של מקטעים קצרים ובלתי קשורים, בקיטוע וסגמנטציה, באסוציאטיביות הולכת וגוברת ועוד. פרגמנטציה זו, היוצרת תחביר חדש שהוא כולו פרי יוזמתו של המשתמש הפרטי, חותרת לכאורה נגד הכוח החברתי, המקובל והמוסכם. במובן זה, אפשר לראות את התרבות הדיגיטלית כצורה של שוטטות עכשווית. ברור כי מול עמדה זו יש להעמיד את הביקורת הנגדית הגורסת שהתרבות הדיגיטלית לא רק שאינה מפרקת את הכוח המרכזי אלא להיפך – מעצימה אותו באופן מתוחכם. הריבוי לכאורה שהיא מספקת, מגויס כולו לחיזוק המסר האחד: צריכה הולכת וגוברת של מותגים, שירותים וערכים שולטים, הסחת דעת המכוונת כולה לחיזוק השיטה וחלוקת הכוח הקיימת.

    ד.