פרויקט שוטטות – פרויקט שוטטות

אודות

פרויקט שוטטות: שתי מילים שהחיבור ביניהן נשמע מוזר. פרויקט הוא כידוע המיזם המתוכנן, הרציונלי, המוסכם. הדבר שיש לו מטרה ברורה ותוצאה רצויה. השוטטות חותרת נגד כל זה. זו ההליכה ללא מטרה. חוויה של שיחרור מעול המטרה. זו דרך חיים שאין בה דרך סלולה.

טכניקות של שוטטות

במוקד פרויקט השוטטות עומדת ההתנגשות שבין סדר ומקריות. בין ארגון ושיטתיות לבין ספונטניות וחריגה מהגיון תועלתני. הנסיון לשמור על מתח זה אינו פשוט. כיצד משוטטים באופן הגיוני? כיצד מוצאים הגיון במעשה השיטוט? ובכלל, איך משוטטים בעיר מתוכננת ומטורפת כמו פריז – שהיא מצד אחד מפעל הנדסי מתוכנן לתלפיות ומצד אחר מבנה כאוטי בו אין ולו רחוב ישר אחד; עיר בת עשרים רובעים המתארגנים בסדר עוקב ובצורה שבלולית – עם כיוון השעון – מן המרכז החוצה.

ואיך לטייל? או במילים אחרות, איך להפוך את השוטטות לפרויקט?

חוג המשוטטים

המשורר הצרפתי גיום אפולינר (1918-1880) שרטט בשיריו קווים לדמותה של השוטטות הרומנטית. המשוטט, קורבן עזוב של אהבה שלא מתגשמת, מוצא פורקן בהליכה. גם שירו "המשוטט של שתי הגדות" הוא מעין שיר הלל לשוטטות.

כל שיטוט – פריזאי או לא – מתחיל עם ולטר בנימין. בנימין, מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, נולד בברלין ב1892 והתגלגל לצרפת ב1933. הוא חי בפריז עד לכיבושה ב1940, ביקש להימלט ממנה וכשנכשל בנסיונו – שם קץ לחייו בפורט-בו, בגבול צרפת-ספרד. בכתביו ביקש בנימין לפצח את הרעיון המודרני; לתאר את האדם החדש – תוצר השינוי ההיסטורי אותו יצרה המודרנה. הטכנולוגיה, העיר, הראווה – כל אלה סיפקו לבנימין כר נרחב לתהייה וביקורת.

הסופר ז'ורז' פרק (Perec) נולד ב-1936 בפריז למהגרים יהודים מפולין. אביו, שהתנדב לצבא הצרפתי, נהרג ב-1940. אמו מצאה את מותה באושוויץ ב-1943. פרק נמנה על חבורת אוליפו OuLiPo – Ouvroir de Littérature Potentielle)) – סדנה לספרות פוטנציאלית, שמנתה מתמטיקאים וסופרים דוגמת איטלו קאלווינו (הערים הסמויות מעין) ורמון קנו. ייעודה של אוליפו היה חשיפת גישות משעשעות ומשחקיות לכתיבה.

בכתביו של בודלר עצמו מהדהדת בעוצמה תשוקת השיטוט: "אין זה עיסוק השווה לכל נפש לטבול במרחץ ההמון: היכולת להתענג על האספסוף אמנות היא לכל דבר" (בודלר, [1896] 1997: 26).

הגדיר את הסחף כ"טכניקה של מעבר מואץ דרך סביבות מגוונות". התנועה הסיטואציוניסטית ביקשה ליצור מערכת חדשה, בלתי קבועה, משופעת בדמיון ובקישורים אקראיים ("סיטואציוניים"). קישורים אלה הם חלופה לקישוריות הרשמית הממסדית. הם מופיעים הן כמטאפורה של התנגדות פוליטית והן במובנים חברתיים-אסתטיים, כטכניקה של התנגדות לחברת הראווה ולמנגנוני הפיקוח-דיכוי שלה.

במהלך סוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים שהה הסופר האמריקאי פול אוסטר בצרפת למספר תקופות ארוכות. התשובה לשאלה, באיזה מידה הושפע אוסטר מכתבי הסיטואציניסטים, אולי אף מכתיבתו של פרק, אינה ברורה. ועם זאת, ספריו של אוסטר עתירים במשוטטים.

החלה לעסוק באמנות בשנת 1979. ידועה בזכות סדרת עבודות שבבסיסן ערעור ובחינה של גבולות האמנות והמוסר. קאל פועלת בטווח שבין משחק לבין חוק וסדר. המשחק אותו משחקת קאל יתבצע תמיד במסגרת "כללי משחק" נוקשים, כללים שרירותיים המוחלים על היומיום וגורמים להזרתו. למעשה בעבודותיה מטשטשת קאל את האבחנה שבין החיים, חייה הפרטיים, לבין מעשה האמנות אותו היא בוראת.

מקום מיוחד ברשימה זו של יוצרים והוגי דעות, משוטטים בעלי זיקה לפריז, ניתן לייחד לפועלו של הקולנוען דוד פרלוב. במהלך שנות העשרים לחייו בילה פרלוב, יליד ברזיל, כשש שנים בפריז. במהלכם צייר ועשה את צעדיו הראשונים בעולם הקולנוע. לאורך יצירתו של פרלוב ניכרת דבקותו ביומיומי, בפעוט ובשגרתי.

השוטטות, ריתקה גם את דמיונו של הפילוסוף ומבקר התרבות מישל דה סרטו. ספרו רב ההשפעה המצאת היומיום (L'invention du Quotidien, 1980) הוא מחקר עומק על אופני השימוש, הצריכה והפרשנות של התרבות –של היומיום– על ידי האדם. הנחת הבסיס של דה סרטו היא שהאדם המשתמש באתריה של התרבות הפופולרית פועל בראש ובראשונה כצרכן ובו בזמן כיצרן של משמעויות.

סיפורי דרך

אנציקלופדיה של שוטטות

ז.
זהות/זרות. שאלת מפתח בפרויקט שוטטות זה נוגעת לקשר שבין קירבתו או זרותו של המשוטט למקום. במילים אחרות, מיהו המשוטט הקלאסי? בן המקום? הזר? זה שמקרוב בא?. על פניו, נדמה כי עירו של בן המקום איננה המצע אידיאלי לשוטטות. הרגלים וסדירויות, לוחות זמנים והתחייבויות, שגרת היומיום – אלה חותרים כנגד השוטטות. יש להודות, קשה עד בלתי אפשרי להתהלך בעירך כתייר, לחוות את העיר, מדי יום, בעיניים חדשות. יחד עם זאת, אם אכן השוטטות הינה, במידה רבה, פירוק של הסדר הקיים, הרי שדווקא תושב העיר, המורגל בה, דווקא הוא – בהכירו בכך – עשוי להתאים יותר לפירוקו של המוכר, להסתכלות בעין חדשה על הקיים. דומה שגם הזר אינו המשוטט המושלם. הזר, הרואה בעיר איום, מחפש את הבטחון, את הדרך הסלולה, את מפת הדרכים שתוביל אותו אל המוכר, אל הבטוח. ייתכן כי המשוטט חייב להיות איש ביניים. לא זר מוחלט, אך מאידך גם לא תושב הקבע. תייר מקצועי. משוטט מיומן, בטוח ופתוח להפתעות, מי שעיתותיו בידיו – הוא ישוטט.

ז.
כ.
כתיבה. ברמה המיידית, נדמה כי תהום פעורה בין פעולת הכתיבה וחווית השוטטות. הראשונה נעשית בדרך כלל במצב נייח, לרוב במרחב סגור: דחף פנימי מבקש ביטוי ומתגשם בצורה של כתמי דיו המונחים בסדר מסוים על גבי הדף (או צלמיות על מסך המחשב). השוטטות היא פעולה פיזית המתבצעת בתנועה, במרחב העירוני. שתי הפרקטיקות מתקיימות בדרך כלל ביחידות.
ועם זאת קיימת זיקה ברורה בין השניים. כתיבה היא (גם) פעולה מרחבית. את ספרו חלל וכו': מבחר מרחבים, בוחר ז'ורז' פרק לפתוח בניתוח הכתיבה על הדף: "אני כותב: אני משרטט מילים על דף […] הטקסט מתהווה, מתגשם, מתמקם, מתאבן […] אני כותב: אני שוכן בדף הנייר שלי".
המרחב ספוג היטב בלשון. אנו מדברים על "מבנה של טקסט", "בית בשיר", "טור", "עמוד". גם ז'אק דרידה נגע בזיקה שבין בניין לכתיבה, אותה הוא ראה כסוג מיוחד של קונפיגורציה מרחבית: "אין דבר מחוץ לטקסט ]…] בנייה היא כתיבת טקסט".
נראה אם כן כי הצמדת ה"פרויקט" למעשה השוטטות אינה מופרכת. בבסיו של כל מהלך של פירוק וערעור, קיים תכנון וציות לכללים של מבנה וצורה.

כ.
ע.
עליה לרגל. מצויד במטרה מוגדרת היטב, יוצא עולה הרגל לדרכו. יעדו – אתר מקודש; מקום שבעצם ההגעה אליו יש משום קיום של מצווה או חובה מוסרית עמוקה. במובן זה עולה הרגל אינו משוטט. דרכו, כאמור, סלולה. אם קיים דמיון בין המשוטט לעולה הרגל הרי שהוא טמון בעובדה שכמו עולה הרגל, גם המשוטט (אך לא כל משוטט), פועל מתוך חובה, מתוך רצון לבדל עצמו מן היומיום באמצעות טקס. כמו עולה הרגל, גם המשוטט יוצא ממרחב הנוחות שלו ויוצא אל הלא-נודע, וזאת מתוך ציפיה כנה לעבור שינוי, להיגאל אולי. גם הפנטזיה מאחדת את עולה הרגל והמשוטט. עולה הרגל מדמיין בהכרח את המאורע המכונן – המאורע שהפך את המקום ל"משמעותי". גם המשוטט פועל במישור המדומיין כאשר הוא מרכיב סיפורים הקושרים את המקום בו הוא חולף עם אירועים מעברו התרבותי. כשהמשוטט מגיע, במקרה או לא, אל "המקום האמיתי": אתר שהיווה רקע לסרט אהוב, מקום עליו נסוב ספר מרגש, אתר "מקודש" של התרבות הפופולרית – נוצר דמיון בינו לבין עולה הרגל. שניהם חווים חוויה המתעקשת לחבר את המקום הפיזי עם הזיכרון הפנטסטי.

ע.

הצג הכל