במוקד פרויקט השוטטות עומדת ההתנגשות שבין סדר ומקריות. בין ארגון ושיטתיות לבין ספונטניות וחריגה מהגיון תועלתני. הנסיון לשמור על מתח זה אינו פשוט. כיצד משוטטים באופן הגיוני? כיצד מוצאים הגיון במעשה השיטוט? ובכלל, איך משוטטים בעיר מתוכננת ומטורפת כמו פריז  – שהיא מצד אחד מפעל הנדסי מתוכנן לתלפיות ומצד אחר מבנה כאוטי בו אין ולו רחוב ישר אחד;  עיר בת עשרים רובעים המתארגנים בסדר עוקב ובצורה שבלולית – עם כיוון השעון  – מן המרכז החוצה.

ואיך לטייל? או במילים אחרות, איך להפוך את השוטטות לפרויקט?

  • ה.

    התנסות. להתנסות ביומיום, זו מטרת 'פרויקט שוטטות'. להפוך רעיון פילוסופי לפרקטי. ליטול רעיונות מופשטים ולנסות להחיל אותם על החיים, ועם זאת – באופן תחום, מדיד במידת מה, באופן שניתן לדווח עליו ולמצוא בו משמעות נוספת, מעבר לתיאוריה. האם בעזיבת שולחן הכתיבה ו"הירידה לשטח" אכן יש משום הבנה טובה יותר של המציאות? ואולי להיפך – ייתכן כי דווקא השטח מצמצם עד מאד את יכולת ההסתכלות המרוחקת, האובייקטיבית?

    ה.
  • כ.

    כתיבה. ברמה המיידית, נדמה כי תהום פעורה בין פעולת הכתיבה וחווית השוטטות. הראשונה נעשית בדרך כלל במצב נייח, לרוב במרחב סגור: דחף פנימי מבקש ביטוי ומתגשם בצורה של כתמי דיו המונחים בסדר מסוים על גבי הדף (או צלמיות על מסך המחשב). השוטטות היא פעולה פיזית המתבצעת בתנועה, במרחב העירוני. שתי הפרקטיקות מתקיימות בדרך כלל ביחידות.
    ועם זאת קיימת זיקה ברורה בין השניים. כתיבה היא (גם) פעולה מרחבית. את ספרו חלל וכו': מבחר מרחבים, בוחר ז'ורז' פרק לפתוח בניתוח הכתיבה על הדף: "אני כותב: אני משרטט מילים על דף […] הטקסט מתהווה, מתגשם, מתמקם, מתאבן […] אני כותב: אני שוכן בדף הנייר שלי".
    המרחב ספוג היטב בלשון. אנו מדברים על "מבנה של טקסט", "בית בשיר", "טור", "עמוד". גם ז'אק דרידה נגע בזיקה שבין בניין לכתיבה, אותה הוא ראה כסוג מיוחד של קונפיגורציה מרחבית: "אין דבר מחוץ לטקסט ]…] בנייה היא כתיבת טקסט".
    נראה אם כן כי הצמדת ה"פרויקט" למעשה השוטטות אינה מופרכת. בבסיו של כל מהלך של פירוק וערעור, קיים תכנון וציות לכללים של מבנה וצורה.

    כ.
  • נ.

    נוודות. צורת חיים שבסיסה הוא תנועה, ארעיות, פירוק וקונפליקט. הנווד מתנסה התנסות מסוכנת בשונה ובזר המאיים על הסדר החברתי, ונלחם בו בדרכים בלתי מקובלות. המילה traveler לקוחה מן המילה הצרפתית travaille, שפירושה מאמץ, עבודה וייסורים; היא קושרת את הטייל-הנווד עם התנסות נפשית עמוקה. זהו מפגש רדיקלי עם האחר, מפגש שאיננו נחלתו של התייר. בשונה מן החוויה התיירותית, הצורכת את האחר ואת תרבותו בעירבון מוגבל תוך הקפדה על יציבות ועל כיבוד החוק, הנווד מתחכך באופן אינטנסיבי עם המקום האחר, עם הזר והשונה, עם אי הוודאות וחוסר הבטחון.נטייה מוכרת היא לראות בחסר הבית, ה"הומלס", את הנווד האולטימטיבי, נווד בעל כורחו. האחרון הינו חלק בלתי נפרד מנופה של העיר. חסר אמצעים, חסר בית וחסר תעסוקה, הוא מיטלטל אנה ואנה על-פי תנועות הרחוב. לעתים מתואר ההומלס כנווד מתוך בחירה, אדם שירד מנכסיו אך יש לו פוטנציאל תעסוקתי או אינטלקטואלי, ואף-על-פי כן הוא בוחר ברחוב כזירה של פעולה. הוא בוחר לעבור על החוק, להחליף פְּנים בחוץ, ציבורי בפרטי. חסר הבית הופך את שיטוטיו להתרסה חזותית ולמחאה חברתית נגד חוקי התכנון והתברואה ונגד מסלולי הקישור הלגיטימיים של העיר. הנווד נע בנוף העירוני אך אינו רוצה להתערות בו. פן אחר של הנשמה ההומלסית הוא מהגרי העבודה המציפים את רחובותיהן של ערי עולם. עובדים אלה מופקרים לעריצותם של המעסיקים, נתונים למעקב וצפויים לגירוש – אם יוגדרו כ"שוהים בלתי חוקיים".המשוטט חסר הבית, שולח מבט מתריס אל המשוטט הבורגני. דווקא הוא, "דייר הרחוב", מודר למעשה מן המרחב הפיזי והנפשי שבתוכו הוא ממוקם; הרחוב אינו ביתו; קיומו כמו "שקוף".

    נ.