זיכרון. זיכרון היא היסוד המחבר בין רעיון למקום. אמנות הזיכרון מבית היוצר של המשורר היווני סימונידס, וממשיכו – קיקרו, התבססה על ההנחה כי טכניקת הזיכרון מתבססת על שני מושגים: מקום (בלטינית, Loci) ודימוי (Imagine). לפי שיטה זו, על הזוכר לבחור מקומות ודימויים מנטליים ולאחסנם "במקומות, כך שסדר המקומות ישמר את סדר הדברים ודימויי הדברים יציינו את הדברים עצמם" (בורסטין, 1983: 374). טכניקת הזיכרון התבססה על בניית ארמון מנטלי, שבכל אחד מחדריו ממוקם חלק מהדבר שרוצים לזכור, לצד חפץ בולט. ניתן לומר כי המשוטט הוא צייד של זיכרונות. אך האם קיים שיטוט "נקי" לחלוטין?, שיטוט שהזיכרון אינו מתערב בו, מתווה אותו?. נדמה שהשוטטות היא, למעשה, זיכרון בתנועה, או תנועה של הזיכרון. המשוטט תמיד חוזר, ובמובן זה, כל שיטוט הוא שיחזור: הבנייה של גירסה מעודכנת, "נכונה" יותר, של המציאות בעיני המשוטט.

עיר. "לא לנסות למצוא מהר מדי הגדרה לעיר; זה גדול מדי, יש כל הסיכויים לטעות" כותב ז'ורז' פרק בפתח החלק העוסק בעיר בספרו חלל וכו': מבחר מרחבים. ובכל זאת – ניתן להסכים כי העיר היא מרחב בנוי מתוכנן ומעוצב; יישוב קבע מכונס שתכונותיו העיקריות קשורות לגודל, לצפיפות ולרבגוניות. לא יהיה זה מוגזם לטעון כי לצד השפה, העיר היא ההמצאה הגדולה ביותר של התרבות האנושית.

העיר מתייחדת בפונקציות הרבות שלה: מגורים ותעסוקה, הליכה ונסיעה, מסחר ותקשורת, אסתטיקה ותרבות. סודה של העיר הוא היכולת הבו-זמנית של רחובות, שכונות ורבעים לייצר מציאות מגוונת המקדמת שימושים מרובים. העיר היא מקום בעל ייחוד וגבולות, המאפשר חליפין של סחורות ממשיות וסמליות. תכונות אלה מושכות אל העיר אוכלוסיות ותרבויות שונות, הרואות בה מקום מפגש ציבורי שבו ניתן לתקשר, לעבוד, לאכול, לבלות ולנהל משא ומתן על צרכים ועל סיפוקים. שטחה של העיר וגודל אוכלוסייתה יוצרים שתי תופעות מרכזיות: מצד אחד, תושבי העיר אינם מכירים זה את זה ונותרים זרים; מצד אחר, הרבגוניות הגזעית, המעמדית והתרבותית יוצרת דחיסות אנושית ומאפשרת תקשורת פתוחה וניידות חברתית. העיר היא המקום שבו נבחנות, זו לצד זו, צורות חיים במורכבותן האינסופית. משחר ההיסטוריה הפכו הערים למוקדים של כוח פוליטי, כלכלי ותרבותי. ההיסטוריה של העיר היא ההיסטוריה של התרבות האנושית ברגעי המשבר והשיא שלה.

"לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנחנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת אנחנו נוסעים מעיר אחת לעיר אחרת. אין שום דבר לא אנושי בעיר, אולי רק עצם אנושיותנו" כותב פרק (חלל וכו': מבחר מרחבים, עמ' 85). העיר היא אתר המשמעות של האדם האורבני, מחוז הכיסופים של המשוטט. לדידו של ההיסטוריון בועז נוימן, המשוטט חושף בפעולתו את הלא-מודע של העיר: "באמצעות המבט המשוחרר, הלא מחויב, רואה המשוטט יופי בכל דבר, גם דברים המכוערים ביותר שעיר יכולה להציע […] לדידו הכרך הגדול הוא-הוא הטבע האמיתי, ג'ונגל אורבני של ממש. בשיטוט נחשפת העיר כמקום פרוע, יצרי, מסוכן הרבה יותר מהטבע. הגנים הציבוריים הם מבחינת המשוטט הסוואנות שבהן נטועים עמודי תאורה במקום עצי בננות"(נוימן).

עניין לעצמו נוגע לקשר שבין פניה המרובות של העיר לאופן ייצוגה במגוון של טקסטים: ספרותיים, קולנועיים ואחרים. מנדה לוי טוען כי ספרו של איטאלו קאלווינו הערים הסמויות מעין, המציג סדרת סיפורים אותם מספר מרקו פולו לקובלאי חאן – סיפורים המתארים את הערים שבהן ביקר בשליחויותיו – מחזיק הבחנות בעלות משמעות נדירה בהיקפן ובקרבתן ומיטיב לנסח את שאלת המעבר מעיר ריאלית לייצוג של עיר: "לעולם אין לערבב את העיר עם המלים המתארות אותה. ובכל זאת קיים ביניהן איזה קשר" (61).

סרט. זיקה הדוקה מתקיימת בין השוטטות וסרט הקולנוע. המשוטט "חי בסרט": עצם פעולת ההליכה מייצרת תחלופה מהירה ומתמשכת של מראות; קולאז' חזותי אותו עשוי המשוטט לצרוך כחוויה קולנועית, זאת תוך שהוא בורר ומארגן (עורך) את הדברים לכדי משמעות נבחרת. ה-TRAVELING SHOT – תנועת מצלמה המדמה את ההליכה האנושית (או הנסיעה) – הפכה זה מכבר למוסכמה צורנית שכיחה, הנרתמת להנחלת נקודת מבט אישית (ועם זאת, כמו "אובייקטיבית") אודות המציאות. (מעניין שדווקא את השימוש בTRAVELING SHOT הגדיר גודאר כהחלטה מוסרית). היבט נוסף של הקשר קולנוע-שוטטות נוגע למקומה של העיר בקולנוע. מעבר למרכזיותה כרקע לעלילה, לוקיישן שכיח וראוי, העיר גופא היא נושא לסרטים רבים. בדוגמת מופת לכך, ברלין – סימפוניה של עיר (ולטר רוטמן, 1927) משמשת העיר כגיבורה מרכזית. בסרט האבסטרקטי, המבוסס על שיטוט כמו אקראי, הדגיש רוטמן את המונוטוניות, הקצב והמכניות, של העיר כייצוגים האולטימטיביים של המודרניזם. המבנה הארכיטקטוני והמרחבי, קצב החיים, הצל הנופל, הקונפליקט שבין פני השטח למבט העולה מעלה אל הבניין – כל אלה המשיכו ללכוד את דמיונם של במאים רבים לאורך כל תולדות הקולנוע.

הזיכרון הקולנועי מכונן קשר נוסף בין המשוטט למסך הקולנוע. לא אחת, במסגרת השוטטות נחווית – במקרה או של במקרה – עליה לרגל אל הלוקיישן הקולנועי. המשוטט נתקל במקום אמיתי או מדומיין בו צולמה סצינה מרגשת או סרט חשוב. החוויה הפיסית מתמזגת עם זיכרון חווית הצפייה בסרט הקולנוע. דרך דימויי הסרט והנסיבות בהן צפינו בו, חודר הסרט אל תוך חווית השיטוט.