סיפורי דרך על מפת העיר

סיפורי דרך

  • ת.

    תיעוד. מה הקשר בין תיעוד לשוטטות? האם מעשה התיעוד אינו חותר בפועל תחת רעיון השוטטות? השוטטות היא עניין אינטימי מאד; מפגש אישי בין אדם למקום המתקיים ברובו בתנועה. תיעוד – צילומי, קולנועי – מצריך אורך רוח; התבוננות שקטה; מאמץ וסבלנות. נדמה שהרצון לתעד גורר התאמה והכפפה של השוטטות, לעיתים בצורה בלתי מודעת, לאילוצי התיעוד ובכך פוגם בשוטטות ה"טהורה". מצד שני, האם התיעוד אינו נשמת אפו של משוטט?. האם יש תכלית לשיטוט שאינו מתועד? הרי חוג המשוטטים כולו תיעד את שוטטויותיו בהרחבה. ואם כן, מה קודם למה? תהייה נוספת: האם קיימת טכניקה מועדפת לתיעוד השוטטות? ומתי יש לתעד? תוך כדי השוטטות?, בכתיבה אובססיבית?, בהקלטת קולות ורשמים? בצילום בלתי פוסק? או שמא יש "לקחת מרחק", ולתעד בדיעבד? לאפשר לחוויה לשקוע, ואולי להחמיץ בתוך כך משהו מן הספונטניות, מן הראשוניות. שאלה נוספת עניינה היחס שבין המתעד לסביבה המתועדת. באיזו מידה עיוסקו של המתעד במלאכת התיעוד מסמנת אותו בעיני הסביבה כחריג, כמי שיש להמנע ממנו , (או להיפך – כמי שיש להציג למולו חזות מלאכותית, מיופה, של המציאות). במילים אחרות, עד כמה המתעד חופשי לשוטט. שאלה אסתטית נוגעת לנטיה הטבעית לייפות את התיעוד, למסגר את המראות בדרך "הולמת", פרופורציונית. לחפש קומפוזיציה מעניינת. המשוטט אינו מתעכב על שכאלה, המראות הנגלים בפניו משתנים במהירות; . זו תמצית החוויה.

    ת.
  • ק.

     ק. קבוצה. האם יכולה להתקיים שוטטות קבוצתית? שוטטות היא לטעמי פעולה אינטימית. אדם עם עצמו. לכל היותר, עם עוד נפש קרובה, גמישה ועירנית מאד. פתוחה להפתעות, מוותרת מראש על תכנון. על תכלית למסע.

    ק.
  • ת.

    תיירות. אנטיתזה לשוטטות. בעוד המשוטט פועל ללא יעד, ללא כוונה, מתוך התפנות אמיתית, התייר – החמוש במדריך התיירים וברשימת המקומות אותם "חייבים לראות" – מבקש להספיק. בעוד המשוטט מחתים את רוחו שלו ברוח המקום, מבקש התייר לשמור על מרחק בטחון; הוא לעולם נמנע מלהחתים את המקום ברוחו. בניגוד לחוויית הנוודות, המבוססת על סכנה ועל פירוק, התיירות מבוססת על צריכה ועל יציבות בורגנית המשמרת את הקיים. המבט התיירותי צמא למונומנטים ההופכים את העיר המתוירת למקום סטטי וניצחי, שתמיד ניתן לשוב אליו. תיירות ההמון בעידן הגלובלי הופכת את ה"מקומי" וה"אקזוטי" לסחורה מבוקשת המשוכפלת בעולם כולו. נסיעה של בני אדם לארצות רחוקות ומגע עם תרבויות שונות הם תופעות מוכרות משחר ההיסטוריה. מגעים אלה נוצרו בעקבות קשרי מסחר ומסעות מלחמה, שהפגישו בין ציוויליזציות רחוקות ויצרו דיאלוג אנושי על בסיס דמיון ושוני. מפגשים אלה גילו לא רק נופים גיאוגרפיים שעוררו רטט של הנאה וסקרנות, אלא גם נופים אנושיים שיצרו מבט קוסמופוליטי על העולם. תיירים מפורסמים היו אודיסאוס, התייר המיתולוגי של הומרוס (אודיסיאה), ומרקו פולו, התייר הוונציאני ההיסטורי בן המאה ה-13. התייר הוא אדם נוסע, התר (במקרה של אודיסיאוס – בעל כורחו) אחר ארצות, מנהגים, סגנונות חיים והעדפות תרבותיות. חוויותיו של התייר מעשירות אותו, אך בסופו של דבר הוא חוזר הביתה ומנכס לעצמו ולתרבותו את האוצרות החזותיים והמנטליים שצבר. התייר הוא אם כן נוסע בורגני המתבונן בעולם, באוצרות אמנות, במסורות תרבותיות, מנקודת מבטו של אדם חסר אידיאולוגיה; עמדתו כלפי מושאי נסיעתו היא צרכנית בעיקרה. מערך נפשו של התייר, הבא לראות ולקנות – לא להתבונן ולחשוף. בדומה לצליין, התייר עולה לרגל למקומות הקדושים לחילוניות (מוזיאונים מפורסמים, אטרקציות, מראות נוף שוקקים), אך בניגוד אליו הוא אינו חותר לגאולה ולמהפך רוחני. הוא מסתפק ב"גאולה תיירותית": תחושת שביעות רצון על כך ש"הספיק", "ראה" ו"עשה". המבט התיירותי הוא ביטוי של כוח: לבקר, לצלם, לאסוף אטרקציות, להיות אוצֵר יחיד במוזיאון דמיוני של זיכרונות ומזכרות. מוזיאון זה מורכב מ"צילומים", המנתקים את החוויה התיירותית מן הרצף ההיסטורי של חיי התייר. התייר הופך לסמיוטיקאי, לאספן אינסופי של סימנים. בעבורו, האובייקטים (ה"אטרקציות") הם סימנים למשהו; אלה הם ייצוגים מרגשים של הדברים האמיתיים: "מגדל אייפל" הוא סימן לפריז. "מסעדה קטנה ברובע הלטיני" היא סימן להתערות בהדוניזם הקולינרי הצרפתי. החוויה התיירותית אינה, אם כן, התנסות בדברים, אלא בסימניהם בלבד. זוהי פרקטיקה העוסקת בארגון ייצוגים של העולם. תיירות ההמונים צמחה בד בבד עם המצאת הצילום ב-1839. לעתים נדמה, טוענת סוזן זונטג (1979), שהמסע נועד למטרה אחת בלבד: לצבור צילומים. ואכן, הצילום הוא שמוכר את האתרים התיירותיים למשתמש. הצילום מוצג לזולת כדי להמחיש את החוויה ולהעיד על ההתנסות ה"אמיתית" של התייר במקומות שבהם ביקר. לא זו בלבד שתעשייה חזותית ענפה מוכרת לנו אטרקציות – כרזות תיירות, מדריכי טיולים, גלויות וסרטי מסע – אלא שהתייר עצמו מתרגם את חוויותיו לתבנית חזותית שנועדה לתעד, לשמר ולהנציח. החוויה התיירותית, לדברי ג'ון אורי, מבוססת מלכתחילה על הבניה חזותית מוקדמת, המייצרת את המבט התיירותי וקובעת את גבולות הניסיון של בעל המבט.

    ת.

חוג המשוטטים

דוד פרלוב
סופי קאל
מישל דה סרטו
גי דבור
ז'ורז' פרק
שארל בודלר
ולטר בנימין
גיום אפולינר
פול אוסטר