פריז. למה פריז? מדוע פריז מהווה אתר שוטטות הומה? מה הופך אותה יעד לפרויקט של שוטטות?. ניתן להצביע על מספר סיבות. המיידית שבהן: זו פריז. הדעת נותנת כי בעיר מלאת הוד והדר תזמן השוטטות חוויה מלאת עניין, ריגוש והפתעה. ויחד עם זאת, קיימות סיבות נוספות: בראש ובראשונה – המתח שבין סדר ודיסאוריינטציה – המאפיין את פריז, בשונה ממגה-ערים רבות אחרות. פריז תחומה בכביש טבעת כך שגבולותיה ברורים לכל. העיר עצמה מחולקת ל20 רובעים המסומנים בצורה בולטת במפות העיר ובשטח (כל שלט רחוב בפריז נושא גם את ציון הרובע). הסידור, ההנחה של הרובעים על גבי השטח והמפה, הגיוני וברור: בצורת ספירלה צומחת העיר מן האמצע ההיסטורי שלה אל עבר השוליים כשהרובע הראשון במרכז, ושאר הרובעים – עם כיוון השעון – מתפרסים מסביבו עד לרובע העשרים בחלק הצפון מזרחי של העיר. הסדר עומד בניגוד לתחושה המתעתעת של הולך הרגל בעיר. שלא כמו ערים מודרניות רבות, הסריג (הגריד) המאפיין ערים כניו-יורק ואף תל-אביב אינו חלק מן הנוף הפריזאי; רחובות הפרוסים שתי וערב קיימים אמנם אך בצורה מינורית בחלק מן הרובע הראשון של פריז. שאר העיר נדמית כמבוך של רחובות אלכסוניים, מעגליים, המשנים זווית וכיוון ומקשים עד מאד על ההתמצאות של ההלך. נדמה שלמשוטט זהו גן עדן. עניין נוסף נוגע למסורת השיטוט. נדמה שכל המשוטטים הקלאסיים הם בני פריז או אנשים שחלפו בפריז; כאלה שהעיר טבעה (הטביעה) בהם איזשהו חותם שיטוטי. במובן זה, פרויקט השוטטות מתכתב לכל אורכו עם חוג משוטטים זה.

בני אדם. מה חלקם בפרויקט זה? (פרויקט? מיזם? מהלך? תרגיל?). האם המפגש המקרי, הבלתי אמצעי, עם בני אדם זרים, מוזרים אולי, בני המקום – הוא הוא מקור המשיכה של המשוטט – או שמא, מה שמייצר את התשוקה לצאת הוא עצם הרעיון. נדמה כי הרצון להפוך רעיון פילוסופי לפרקטיקה, אולי אף לפרקטיקה מענגת – ובכל אופן לחוויה שלא ניתן לתארה אלא באמצעות ביצועה בפועל – עלול להותיר את הממד האנושי, את הנוף האנושי, כמשני. בקיצור: האם מדובר בפרויקט "פילוסופי" גרידא, או שמסתתרת מאחוריו סקרנות, פתיחות אמיתית אל האחר?

מ. מטאפורה. האם צריך להדגיש את המובן מאליו – את הממד המטאפורי שקיים כאן? צמד המילים "פרויקט שוטטות" מהדהד את המתח הקיומי הנוכח, בעוצמות שונות, בחיי כל בן אנוש. הרצון הטבעי בביטחון, בהישרדות, פוגש את הנטיה הברורה, הקפיטליסטית באופיה, לפעול על פי מטרות ויעדים, לראות בתנועה את התנאי להתקדמות, להצלחה. מאידך, "ההליכה בתלם", השמירה על חוקי העדר, על כיוון וקצב הזרימה של החברה מאותגר על יד קסם האינדיבידואליזם, ההליכה נגד הזרם, בניגוד לחוקים. ברור כי גם העמדה הכמו-חתרנית הזו היא חלק מהסדר. היא אינה יכולה להתקיים ללא הגדרת השיטה, ונראה כי גם השיטה מעדיפה לטפח בגינתה חלקה עצמאית לכאורה כזו. "ואנשים רוצים מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה" אמר המשורר.