זיכרון. זיכרון היא היסוד המחבר בין רעיון למקום. אמנות הזיכרון מבית היוצר של המשורר היווני סימונידס, וממשיכו – קיקרו, התבססה על ההנחה כי טכניקת הזיכרון מתבססת על שני מושגים: מקום (בלטינית, Loci) ודימוי (Imagine). לפי שיטה זו, על הזוכר לבחור מקומות ודימויים מנטליים ולאחסנם "במקומות, כך שסדר המקומות ישמר את סדר הדברים ודימויי הדברים יציינו את הדברים עצמם" (בורסטין, 1983: 374). טכניקת הזיכרון התבססה על בניית ארמון מנטלי, שבכל אחד מחדריו ממוקם חלק מהדבר שרוצים לזכור, לצד חפץ בולט. ניתן לומר כי המשוטט הוא צייד של זיכרונות. אך האם קיים שיטוט "נקי" לחלוטין?, שיטוט שהזיכרון אינו מתערב בו, מתווה אותו?. נדמה שהשוטטות היא, למעשה, זיכרון בתנועה, או תנועה של הזיכרון. המשוטט תמיד חוזר, ובמובן זה, כל שיטוט הוא שיחזור: הבנייה של גירסה מעודכנת, "נכונה" יותר, של המציאות בעיני המשוטט.

צילום. הצלם ועדשת המצלמה ממסגרים באופן סובייקטיבי את המציאות הנגלית בפניהם ובוראים בתוך כך מציאות חדשה. מבטו של המשוטט מרפרף על פני המראות שהעיר מזמנת לו, הוא צד מבטים אלטרנטיביים על העיר. מראות העיר כמו מחזירים לו מבט. ואולם המצלמה גופא מהווה חייץ בין המשוטט לחוויה. מתברר כי למרות שהמשוטט העכשווי פועל בעידן המתעד את עצמו לעייפה, הרי שהבחירה לצלם במרחב הציבורי עשויה לעורר חשדנות, התנגדות ואף אלימות. באחיזת המצלמה המשוטט מצביע על המציאות שמולו ככזו הראויה לתיעוד. בכך מסמן המשוטט את עצמו כזר, כחיצוני לסיטואציה היומיומית אותה הוא מתעד.

שוטטות. “לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון", כותב ולטר בנימין בחיבורו המשוטט. בתמצית: שוטטות היא הליכה ללא מטרה; חוויה של שיחרור מעול המטרה, פעולה של ערעור על מוסכמות חברתיות שבבסיסן תכליתיות, יעילות, והספק. בספרו The Flâneur כותב אדמונד וייט כי “יעד מסוים לשוטטות או הקצבה מחמירה של זמן סותרים בהגדרה את רוחו האמיתית של המשוטט”. האנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה מקמצת מאד בהגדרת השוטטות ומתרכזת בפן החוקי (עברייני) של המעשה. על פי ויקיפדיה: "שוטטות היא הליכה באפס מעשה וללא תכלית. כאשר השוטטות נעשית בנסיבות מחשידות, היא מהווה עבירה לפי סעיף 216(א)(5) לחוק העונשין המטיל חצי שנה מאסר על מי שנמצא "משוטט בחצרים או בקרבתם או בדרך או בכביש או בסביבתם, או במקום ציבורי, והכל בזמן ובנסיבות שיש בהם כדי להסיק שהוא מצא שם למטרה אסורה או פסולה".קסם השוטטות גלום בחווית הגילוי שהיא מאפשרת: "בשעה שמשוטטים יכול כל רחוב, ולו הצדדי והנטוש ביותר, להיהפך לקסום ואפוף מסתורין. במבטו הלא ממוקד מצליח המשוטט לחשוף את מה שנמצא מתחת לפני השטח, כמו מצלמה הקולטת דברים שהעין אינה רואה או מחמיצה. המשוטט חושף את הלא-מודע של העיר" כותב ההיסטוריון בועז נוימן. משתמע מכך כי שוטטות היא עמדה. פעולה חתרנית. עצם ההליכה ברגל בעיר היא ביטוי של כוח פוליטי עצמאי, שולי אמנם, אך חשוב, במיוחד לנוכח כוחה העצום של השיטה הקפיטליסטית המתבטא בין השאר בהגיון העיר, במבנה ובקצב החיים בה, ובכוחות הכלכליים המניעים אותה. הד לתפיסה זו ניסח התיאורטיקן וחוקר התרבות מישל דה סרטו. בספרו המצאת היומיום מתאר דה סרטו את הפעילות האנושית במרחב ככתיבתו מחדש: המרחב מאפשר פעילות מטאפורית עשירה (פעילות "טקטית" בלשונו של דה סרטו), הגוברת לעתים על עריצותה ונוקשותה של המערכת ("האסטרטגיה" בלשונו). העיר, כמרחב הפעולה של המשוטט, ריתקה את דמיונם של הוגי דעות ויוצרים רבים (חוג המשוטטים) בהם כאלה שעסקו בשוטטות פעילה, כאלה שהרהרו בה, וכאלה שראו בשוטטות ביטוי לחריגה משגרה, לחשיבה מחוץ לסדר הקיים; יצירתיות בפעולה.