טכניקות של שוטטות

במוקד פרויקט השוטטות עומדת ההתנגשות שבין סדר ומקריות. בין ארגון ושיטתיות לבין ספונטניות וחריגה מהגיון תועלתני. הנסיון לשמור על מתח זה אינו פשוט. כיצד משוטטים באופן הגיוני? כיצד מוצאים הגיון במעשה השיטוט? ובכלל, איך משוטטים בעיר מתוכננת ומטורפת כמו פריז  – שהיא מצד אחד מפעל הנדסי מתוכנן לתלפיות ומצד אחר מבנה כאוטי בו אין ולו רחוב ישר אחד; עיר בת עשרים רובעים המתארגנים בסדר עוקב ובצורה שבלולית – עם כיוון השעון  – מן המרכז החוצה.

ואיך לטייל? או במילים אחרות, איך להפוך את השוטטות לפרויקט?

בקיץ 2014, ביצעתי את החלק הראשון בפרויקט, על פי תכנון מוקדם: עשרת הרובעים הזוגיים, על פי סדר יורד מהרובע ה-20 ועד לרובע ה-2. יום שוטטות אחד בכל רובע. בסה"כ 10 ימי שוטטות.

map icon2

את החלק השני (קיץ 2015), החלטתי להתחיל ברובע ה19 ומשם להמשיך לשאר הרובעים האי-זוגיים, על פי סדר מזדמן ומקרי.  כך זה נראה בדיעבד.

map icon1

שאלה נוספת: כיצד לשוטט בתוך כל רובע ורובע?

הרצון למתן את השוטטות החופשית, למשטר אותה במידת מה, לכנס אותה תחת "פרויקט", הכתיב שורה של "כללי שוטטות".

כך לדוגמא, תכננתי כי ברובע הראשון בו אשוטט (הרובע ה-20) אצעד באופן מקרי לחלוטין.

ברובע השני בו אשוטט (הרובע ה-18) אשתמש בגורם שרירותי כלשהו, כגון קביעה על פניה ימינה בכל רחוב שני (עד שאגיע לגבול הרובע).

ברובע השלישי בסדרה (הרובע ה-16) בכל פעם שאראה תחנת מטרו אכנס ואסע תחנה אחת.

ברובע הרביעי (הרובע ה-14) אעקוב אחר אדם מקרי במשך יום שלם.

 וכך הלאה.

שמירה על כללי השיטוט שהוגדרו מראש לא היתה קלה. פיתויי העיר גברו. ההליכה בעקבות המבט התבררה כחזקה מכל עקרון. רוב כללי השוטטות הופרו עד שלבסוף ויתרתי על רובם.  לא כך טכניקת המעקב שכל כולה שילוב של תשוקה מציצנית וברת-סיכון מסוים, עם היומרה להגיע באמצעות הנעקב אל מרחב בלתי צפוי.

דוגמאות למעקב ניתן למצוא בסיפורי הדרך של הרובע ה-9 

התצפית, ההתבוננות באנשים אחרים ההולכים בעיר, העלתה שאלות אודות אופן ההליכה בפרויקט זה.

גם ההתבוננות באיש ההולך ברמזור הירוק סימנה אפשרויות שונות: מהליכה נחרצת של מי שדרכו ידועה, בוטחת, ועד ההולך על פי תומו.

זמן

שוטטות נתפסת ברגיל כעיסוק של מי שזמנו בידו, המשוטט יוצא לרחובה של העיר השוקקת, הפעילה, הוא פועל בתוך שאון היומיום והרגליו.

שוטטות לילית היא עניין אחר. למעשה  זו טכניקה אחרת. הלילה העירוני עשוי לאיים על המשוטט. הוא עצמו עשוי להיתפס כאיום על סביבתו.

מבטו של המשוטט על חיי הלילה נדמה כמבט מרוחק, מחושב, זהיר.

שוטטות כעליה לרגל

נוכחותה של פריז בזיכרון התרבותי של המערב כמעט ואינה מאפשרת שוטטות אדישה. כמעט כל קרן רחוב, גשר, בית קפה או תעלה מעלים באוב את זיכרון הסיפור, הסצנה, .הגיבור שצולם "ממש כאן"

 האם המשוטט יכול להימנע מעליה לרגל, משוטטות שבשוליה קיים חיכוך עם אתר "מקודש"? כיצד משתלבת השוטטות עם  הזיכרון התרבותי של המשוטט? האם תיתכן ?שוטטות שאין בצידה קריצה אל עבר המוכר, הידוע, האהוב? האם ניתן להתגבר על התשוקה "להיות שם"?

.במהלך השוטטות עליתי לרגל, לרוב באופן ידוע מראש, לעיתים באופן מקרי, לעשרות אתרים מקודשים של התרבות הפופולרית

דוגמאות אחדות: מחבואים (Cache, 2005) של הבמאי מיכאל האנקה (Haneke) ששוט הפתיחה של סרטו מציג באריכות וממרחק דירת קרקע ב- Rue Brillat-Savarin  49  שכונה בורגנית ברובע ה-13

מימין: פריים מתוך הסרט. משמאל: במהלך השוטטות (9/8/2015, 10:40 בבוקר).

או בכיכר אבה-אנוק (Place de l'Abbé-Georges-Hénocque) גם היא ברובע ה-13, שם נרצח בספטמבר 1979 הפילוסוף והמהפכן פייר גולדמן. ב"יומן" (פרק 3) מתייחס הבמאי דוד פרלוב לרצח תוך שיטוט אילם בכיכר השוממת.

למעלה – מתוך יומן פרלוב           למטה, הכיכר  במהלך השוטטות (2015).

התיעוד

פריס היא עיר מתועדת לעייפה ושאלות על תיעוד פרויקט השוטטות היו לחלק בלתי נפרד מן המהלך עצמו. השאלה היא כמובן מה לתעד, אך לא פחות מכך – למה לתעד? האם עצם פעולת התיעוד לא חותרת תחת רעיון השוטטות? השוטטות היא הרי עניין אינטימי: מפגש אישי בין אדם למקום המתקיים ברובו בתנועה. נדמה שתיעוד – צילומי, קולנועי –  מצריך אורך רוח; התבוננות שקטה; מאמץ וסבלנות. אני תוהה האם אין בכך משום התאמה והכפפה של השוטטות, לעיתים בצורה בלתי מודעת, לאילוצי התיעוד, ומכאן – פגיעה  בשוטטות ה"טהורה".

מצד שני, האם התיעוד אינו נשמת אפו של המשוטט?. האם יש תכלית לשיטוט שאינו מתועד? ותהייה נוספת: האם קיימת טכניקה מועדפת לתיעוד השוטטות? ומתי יש לתעד? תוך כדי השוטטות?, בכתיבה אובססיבית?, בהקלטת קולות ורשמים? בצילום בלתי פוסק? או שמא יש "לקחת מרחק", ולתעד בדיעבד? לאפשר לחוויה לשקוע, ואולי להחמיץ בתוך כך משהו מן הספונטניות, מן הראשוניות.

ומה מתעדים? את ההליכה בפועל? את הפער שבינה ובין התכנון? את מערכת ההקשרים ההיסטוריים התרבותיים המתלווה למהלך?

ומה לגבי ההתאהבות העצמית בתדמית המשוטט, כיצד להימנע מהתבוססות במיתוס השוטטות?

עלו גם שאלות נוספות, כאלה הנוגעות ליחס שביני כמשוטט-מתעד – לבין הסביבה הנצפית, זו שלפעמים מתבוננת על המשוטט כמטריד, כמציצן למציאות לא לו, ועל כן שואפת לגרשו, או להיפך – כמי שיש להציג למולו חזות מלאכותית, מיופה, של המציאות.

גם התהייה – האם וכיצד עלי להתמודד עם  נטייתו הטבעית של כל תייר לייפות ולהעצים באמצעות התיעוד את המציאות, למסגר את המראות בדרך "הולמת", פרופורציונית, לחפש קומפוזיציה מעניינת – הטרידה.

ואולי המשוטט הקלאסי אינו אמור להתעכב על שכאלה, המראות הנגלים בפניו משתנים במהירות; זו תמצית החוויה.

 כך או כך, התיעוד אותו ביצעתי נשען כאמור על צילום סטילס ווידאו ועל כתיבה בבתי קפה בהפסקות.

את המסלול תיעדתי גם באמצעות אפליקציית  Motion X

שיודעת לרשום את המסלול על גבי מפה

ועל גבי צילום לוויני

ובנוסף לספק סטטיסטיקה מפורטת.

זה הריכוז הסטטיסטי של החלק הראשון (עשרת הרובעים הראשונים, הזוגיים) בהם שוטטתי.

וזה הריכוז הסטטיסטי של החלק השני (עשרת הרובעים הפרדיים, על-פי סדר השיטוט).

 וכך נראית המפה המלאה של השוטטות ב20 הרובעים.

סיפורי דרך נבחרים

  • ס.

    סרט. זיקה הדוקה מתקיימת בין השוטטות וסרט הקולנוע. המשוטט "חי בסרט": עצם פעולת ההליכה מייצרת תחלופה מהירה ומתמשכת של מראות; קולאז' חזותי אותו עשוי המשוטט לצרוך כחוויה קולנועית, זאת תוך שהוא בורר ומארגן (עורך) את הדברים לכדי משמעות נבחרת. ה-TRAVELING SHOT – תנועת מצלמה המדמה את ההליכה האנושית (או הנסיעה) – הפכה זה מכבר למוסכמה צורנית שכיחה, הנרתמת להנחלת נקודת מבט אישית (ועם זאת, כמו "אובייקטיבית") אודות המציאות. (מעניין שדווקא את השימוש בTRAVELING SHOT הגדיר גודאר כהחלטה מוסרית). היבט נוסף של הקשר קולנוע-שוטטות נוגע למקומה של העיר בקולנוע. מעבר למרכזיותה כרקע לעלילה, לוקיישן שכיח וראוי, העיר גופא היא נושא לסרטים רבים. בדוגמת מופת לכך, ברלין – סימפוניה של עיר (ולטר רוטמן, 1927) משמשת העיר כגיבורה מרכזית. בסרט האבסטרקטי, המבוסס על שיטוט כמו אקראי, הדגיש רוטמן את המונוטוניות, הקצב והמכניות, של העיר כייצוגים האולטימטיביים של המודרניזם. המבנה הארכיטקטוני והמרחבי, קצב החיים, הצל הנופל, הקונפליקט שבין פני השטח למבט העולה מעלה אל הבניין – כל אלה המשיכו ללכוד את דמיונם של במאים רבים לאורך כל תולדות הקולנוע.

    הזיכרון הקולנועי מכונן קשר נוסף בין המשוטט למסך הקולנוע. לא אחת, במסגרת השוטטות נחווית – במקרה או של במקרה – עליה לרגל אל הלוקיישן הקולנועי. המשוטט נתקל במקום אמיתי או מדומיין בו צולמה סצינה מרגשת או סרט חשוב. החוויה הפיסית מתמזגת עם זיכרון חווית הצפייה בסרט הקולנוע. דרך דימויי הסרט והנסיבות בהן צפינו בו, חודר הסרט אל תוך חווית השיטוט.

    ס.
  • מ.

    מ. מטאפורה. האם צריך להדגיש את המובן מאליו – את הממד המטאפורי שקיים כאן? צמד המילים "פרויקט שוטטות" מהדהד את המתח הקיומי הנוכח, בעוצמות שונות, בחיי כל בן אנוש. הרצון הטבעי בביטחון, בהישרדות, פוגש את הנטיה הברורה, הקפיטליסטית באופיה, לפעול על פי מטרות ויעדים, לראות בתנועה את התנאי להתקדמות, להצלחה. מאידך, "ההליכה בתלם", השמירה על חוקי העדר, על כיוון וקצב הזרימה של החברה מאותגר על יד קסם האינדיבידואליזם, ההליכה נגד הזרם, בניגוד לחוקים. ברור כי גם העמדה הכמו-חתרנית הזו היא חלק מהסדר. היא אינה יכולה להתקיים ללא הגדרת השיטה, ונראה כי גם השיטה מעדיפה לטפח בגינתה חלקה עצמאית לכאורה כזו. "ואנשים רוצים מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה" אמר המשורר.

    מ.
  • ח.

    חוג המשוטטים. נדמה כי אם אי פעם בעתיד תיכתב היסטוריה של השוטטות, תתבלט בתוכה פריז כמקום וכרעיון. למעשה, רעיון השוטטות כמושג הקושר יחדיו פילוסופיה ופרקטיקה זרח בפריז כבר במאה ה-19. מאז ועד היום מהווה העיר אבן שואבת למשוטטים רבים. היא מספקת השראה להוגי דעות וליוצרים מתחומים שונים; פורסת עבורם מצע לפיתוחן של אפשרויות חדשות של התבוננות בקיים, של שוטטות רעיונית ופיסית. פרק נפרד מספק הרחבה אודות הגותם ויצירתם של שבעה "משוטטים" פריזאיים – המשורר גיום אפולינר, הפילוסוף ולטר בנימין, הסופרים ז'ורז' פרק ופול אוסטר, חוקר התרבות מישל דה סרטו, הצלמת ואמנית המיצג סופי קאל והקולנוען דוד פרלוב – המייצגים גישות, תקופות, ומעגלי יצירה והגות מגוונים.

    ח.

חוג המשוטטים

דוד פרלוב
סופי קאל
מישל דה סרטו
גי דבור
ז'ורז' פרק
שארל בודלר
ולטר בנימין
גיום אפולינר
פול אוסטר