בתוך החצר הפנימית, סטודיו.

לא נכנסתי.

בעבר השני של הסימטה אני זוכה לקבלת פנים. אני חושב על המושג הזה ונזכר בדרידה ובלוינס. שני הוגי דעות אלה פעלו כאן, ולשניהם היה עניין מיוחד בפנים האנושיות. את העיניים ראו השניים כשער שנפתח אל הזולת, שער שמאפשר את "קבלת הפנים". את הכנסת האורחים את ראה לוינס כהיפתחות אל "פני האחר". הפנים של האחר הם תנאי לכל קבלת פנים. לשיטתו, פניו של האחר קודמים להווייתו של היחיד.

אופטיקאי זה ב-rue des Martyr, מכנה עצמו "אומן המבט" (L'artisan du regard).

אני נצמד לקונספט. "אומן המבט…"

באופן טבעי, הפסאז' הפריזאי קורץ למשוטט.

Passage Verdeau  אינו נמנה הפאסז'ים המפוארים יותר של הרובע השני בהם שוטטתי בשנה שעברה. אולי אין הוא אחד הפאסז'ים אליהם התכוון ולטר בנימין במפעל הפאסז'ים שלו, ואולי כן.

כך או כך, חלונות הראווה, תשוקת המשוטט, מושכים את העין והלב.