אודות

המודעות.

 לפרדוקס שבין "פרויקט"  ל"שוטטות" נמצאת בלב המיזם המוצג כאן.  רק לשם דוגמה, בספרו The Flâneur כותב אדמונד וייט כי “יעד מסוים לשוטטות או הקצבה מחמירה של זמן סותרים בהגדרה את רוחו האמיתית של המשוטט”. מאידך, בחיבורו המשוטט כותב ולטר בנימין "לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון".

המודעות.
עניין אחר.

לא פחות חשוב, קשור ליחס בין זרות למוכרות ככל שהדברים קשורים לשוטטות. תכופות שאלתי את עצמי מיהו המשוטט האולטימטיבי?: בן העיר?  הזר? סביר להניח  כי בן העיר יתקשה בשיטוט; העיר מבחינתו היא מכשיר. אמצעי. כלי שבאמצעותו הוא פועל כחלק מן היומיום התכליתי. מן הצד השני  נראה כי גם הזר, זה שמקרוב בא, עלול להחמיץ את חווית השוטטות. התייר הטיפוסי, כך נדמה, מתאפיין בחיפושו אחר המוכר, הבטוח. תשוקתו היא לרוב לראות את מה ש"חייבים לראות". ייתכן כי המשוטט האולטימטיבי הוא זה שנמצא בין לבין. לא תושב הקבע ומאידך – גם לא אורח לרגע.

עניין אחר.
מבחינתי.

פרויקט השוטטות הוא מיזם פילוסופי-גיאוגרפי. נדמה שהוא נוגע במתח הקיים אצל כל אחד מאיתנו. המתח בין הרצון לפרוץ גבולות, ללכת אל הלא נודע, לקוות ל"מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה", לבין הצורך שלנו בשליטה, בסדר, בחשיבה רציונלית ובהגיון תועלתני.

מבחינתי.
חשוב לומר.

זה אינו מדריך תיירים לפריז. אין בו סימון של מונומנטים, המלצה על מסעדות, וקביעה של החוויות שאין להחמיצן. אם כבר זה תיעוד של תיירות פנים. יציאה לטיול, מתוכנן יותר או פחות, שייעדו אינו פיסי. שתוצרתו, אם בכלל, היא תובנה, הגיג, ואולי רק תהייה.

חשוב לומר.
בקיץ.

 בקיץ 2014 הגעתי לפריז. לא בפעם הראשונה. גם לא השנייה. הצבתי לעצמי מטרה להתחיל במה שכינתי "פרויקט שוטטות". למה פריז? מכמה סיבות: פריז היוותה השראה למשוטטים רבים. למעשה השוטטות כתופעה הקושרת הגות ופעולה זרחה בפריז כבר במאה ה19 ובעיקר במאה ה-20. אחרי הכל זו עירם של בודלר, ולטר בנימין, גי דבור, ז'ורז' פרק, ועוד משוטטים רבים וטובים שפעלו או הושפעו מפריז.  היה נראה לי נכון למקם את המהלך בעיר הזו.

בקיץ.
דן ערב.

 יוצר תוכן, חוקר תרבות וזיכרון ומרצה בכיר לתקשורת בבית הספר לתקשורת ומרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. עסק בעריכה קולנועית, בין השאר ב"יומן" של דוד פרלוב. בנוסף ערך את הסדרה התיעודית-היסטורית יורים ושרים (2004), שהייתה מועמדת לפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. בשנת 2012 יצא ספרו (בשיתוף ד"ר דוד גורביץ')  אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה תקשורת .

דן ערב.

סיפורי דרך נבחרים

אנציקלופדיה של שוטטות

  • ש.

    שוטטות. “לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון", כותב ולטר בנימין בחיבורו המשוטט. בתמצית: שוטטות היא הליכה ללא מטרה; חוויה של שיחרור מעול המטרה, פעולה של ערעור על מוסכמות חברתיות שבבסיסן תכליתיות, יעילות, והספק. בספרו The Flâneur כותב אדמונד וייט כי “יעד מסוים לשוטטות או הקצבה מחמירה של זמן סותרים בהגדרה את רוחו האמיתית של המשוטט”. האנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה מקמצת מאד בהגדרת השוטטות ומתרכזת בפן החוקי (עברייני) של המעשה. על פי ויקיפדיה: "שוטטות היא הליכה באפס מעשה וללא תכלית. כאשר השוטטות נעשית בנסיבות מחשידות, היא מהווה עבירה לפי סעיף 216(א)(5) לחוק העונשין המטיל חצי שנה מאסר על מי שנמצא "משוטט בחצרים או בקרבתם או בדרך או בכביש או בסביבתם, או במקום ציבורי, והכל בזמן ובנסיבות שיש בהם כדי להסיק שהוא מצא שם למטרה אסורה או פסולה".קסם השוטטות גלום בחווית הגילוי שהיא מאפשרת: "בשעה שמשוטטים יכול כל רחוב, ולו הצדדי והנטוש ביותר, להיהפך לקסום ואפוף מסתורין. במבטו הלא ממוקד מצליח המשוטט לחשוף את מה שנמצא מתחת לפני השטח, כמו מצלמה הקולטת דברים שהעין אינה רואה או מחמיצה. המשוטט חושף את הלא-מודע של העיר" כותב ההיסטוריון בועז נוימן. משתמע מכך כי שוטטות היא עמדה. פעולה חתרנית. עצם ההליכה ברגל בעיר היא ביטוי של כוח פוליטי עצמאי, שולי אמנם, אך חשוב, במיוחד לנוכח כוחה העצום של השיטה הקפיטליסטית המתבטא בין השאר בהגיון העיר, במבנה ובקצב החיים בה, ובכוחות הכלכליים המניעים אותה. הד לתפיסה זו ניסח התיאורטיקן וחוקר התרבות מישל דה סרטו. בספרו המצאת היומיום מתאר דה סרטו את הפעילות האנושית במרחב ככתיבתו מחדש: המרחב מאפשר פעילות מטאפורית עשירה (פעילות "טקטית" בלשונו של דה סרטו), הגוברת לעתים על עריצותה ונוקשותה של המערכת ("האסטרטגיה" בלשונו). העיר, כמרחב הפעולה של המשוטט, ריתקה את דמיונם של הוגי דעות ויוצרים רבים (חוג המשוטטים) בהם כאלה שעסקו בשוטטות פעילה, כאלה שהרהרו בה, וכאלה שראו בשוטטות ביטוי לחריגה משגרה, לחשיבה מחוץ לסדר הקיים; יצירתיות בפעולה.

    ש.
  • ג.

    גבול. גבול הוא מה שמעניק תוקף למקום. המקום מוגדר על ידי גבולותיו. מחד מעניק הגבול בטחון; מנגד, הוא מעורר תשוקה מתמדת לחצייתו. השוטטות מתכתבת עם תשוקה זו לפריצת גבולות ברורים של סדר והתנהלות; השוטטות נסובה במידה רבה על הרצון לפרוץ גבולות, להתנהל ללא מגבלות. 'פרויקט שוטטות' זה מבקש לשמר את המתח בין שני הקטבים. מצד אחד, הוא מכיר בקיומו של הגבול – העיר פריז מתאפיינת בין השאר בהקפדה ברורה על סימון ברור של הרובעים המרכיבים אותה וציון הגבול המפריד ביניהם בכל מפות העיר. מצד שני, בתוך גבול הרובע מבקש המהלך לחרוג מכללים מקובלים של התנהלות רציונלית. השוטטות בפרויקט זה נמשכת אל איזור הגבול, משתוקקת לחצותו.

    ג.
  • ס.

    סרט. זיקה הדוקה מתקיימת בין השוטטות וסרט הקולנוע. המשוטט "חי בסרט": עצם פעולת ההליכה מייצרת תחלופה מהירה ומתמשכת של מראות; קולאז' חזותי אותו עשוי המשוטט לצרוך כחוויה קולנועית, זאת תוך שהוא בורר ומארגן (עורך) את הדברים לכדי משמעות נבחרת. ה-TRAVELING SHOT – תנועת מצלמה המדמה את ההליכה האנושית (או הנסיעה) – הפכה זה מכבר למוסכמה צורנית שכיחה, הנרתמת להנחלת נקודת מבט אישית (ועם זאת, כמו "אובייקטיבית") אודות המציאות. (מעניין שדווקא את השימוש בTRAVELING SHOT הגדיר גודאר כהחלטה מוסרית). היבט נוסף של הקשר קולנוע-שוטטות נוגע למקומה של העיר בקולנוע. מעבר למרכזיותה כרקע לעלילה, לוקיישן שכיח וראוי, העיר גופא היא נושא לסרטים רבים. בדוגמת מופת לכך, ברלין – סימפוניה של עיר (ולטר רוטמן, 1927) משמשת העיר כגיבורה מרכזית. בסרט האבסטרקטי, המבוסס על שיטוט כמו אקראי, הדגיש רוטמן את המונוטוניות, הקצב והמכניות, של העיר כייצוגים האולטימטיביים של המודרניזם. המבנה הארכיטקטוני והמרחבי, קצב החיים, הצל הנופל, הקונפליקט שבין פני השטח למבט העולה מעלה אל הבניין – כל אלה המשיכו ללכוד את דמיונם של במאים רבים לאורך כל תולדות הקולנוע.

    הזיכרון הקולנועי מכונן קשר נוסף בין המשוטט למסך הקולנוע. לא אחת, במסגרת השוטטות נחווית – במקרה או של במקרה – עליה לרגל אל הלוקיישן הקולנועי. המשוטט נתקל במקום אמיתי או מדומיין בו צולמה סצינה מרגשת או סרט חשוב. החוויה הפיסית מתמזגת עם זיכרון חווית הצפייה בסרט הקולנוע. דרך דימויי הסרט והנסיבות בהן צפינו בו, חודר הסרט אל תוך חווית השיטוט.

    ס.

חוג המשוטטים

דוד פרלוב
סופי קאל
מישל דה סרטו
גי דבור
ז'ורז' פרק
שארל בודלר
ולטר בנימין
גיום אפולינר
פול אוסטר