חוג המשוטטים

אם אי פעם בעתיד תיכתב היסטוריה של השוטטות, תתפוס  פריז – הפיזית כמדומיינת – מקום מרכזי בתוכה. למעשה, רעיון השוטטות כמושג הקושר יחדיו פילוסופיה ופרקטיקה זרח בפריז כבר במאה ה-19. מאז ועד היום מהווה העיר אבן שואבת למשוטטים רבים. היא מספקת השראה להוגי דעות וליוצרים מתחומים שונים; פורסת עבורם מצע לפיתוחן של אפשרויות חדשות של התבוננות בקיים, של שוטטות רעיונית ופיסית.

"עכשיו אתה צועד בפריז בתוך ההמון / עדרי אוטובוסים גוועים לידך בנסיעתם / מועקת האהבה חונקת את גרונך / כאילו לא תהיה עוד נאהב לעולם"

                  (תרגום: ראובן מירן)    Extrait de Zone – Apollinaire, Alcools, 1912               

גיום אפולינר

המשורר הצרפתי גיום אפולינר (1918-1880) שרטט בשיריו קווים לדמותה של השוטטות הרומנטית. המשוטט, קורבן עזוב של אהבה שלא מתגשמת, מוצא פורקן בהליכה. גם שירו  "המשוטט של שתי הגדות" הוא מעין שיר הלל לשוטטות.

ולטר בנימין

כל שיטוט – פריזאי או לא – מתחיל עם ולטר בנימין. בנימין, מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, נולד בברלין ב1892 והתגלגל לצרפת ב1933. הוא חי בפריז  עד לכיבושה ב1940, ביקש להימלט ממנה וכשנכשל בנסיונו – שם קץ לחייו בפורט-בו, בגבול צרפת-ספרד.  בכתביו ביקש בנימין לפצח את הרעיון המודרני; לתאר את האדם החדש – תוצר השינוי ההיסטורי אותו יצרה המודרנה. הטכנולוגיה, העיר, הראווה – כל אלה סיפקו לבנימין כר נרחב לתהייה וביקורת.

ז'ורז' פרק

הסופר ז'ורז' פרק (Perec) נולד ב-1936 בפריז למהגרים יהודים מפולין. אביו, שהתנדב לצבא הצרפתי, נהרג ב-1940. אמו מצאה את מותה באושוויץ ב-1943. פרק נמנה על חבורת אוליפו OuLiPo – Ouvroir de Littérature Potentielle)) – סדנה לספרות פוטנציאלית, שמנתה מתמטיקאים וסופרים דוגמת איטלו קאלווינו (הערים הסמויות מעין) ורמון קנו. ייעודה של אוליפו היה חשיפת גישות משעשעות ומשחקיות לכתיבה.

שארל בודלר

בכתביו של בודלר עצמו מהדהדת בעוצמה תשוקת השיטוט: "אין זה עיסוק השווה לכל נפש לטבול במרחץ ההמון: היכולת להתענג על האספסוף אמנות היא לכל דבר" (בודלר, [1896] 1997: 26).

גי דבור

הגדיר את הסחף כ"טכניקה של מעבר מואץ דרך סביבות מגוונות". התנועה הסיטואציוניסטית ביקשה ליצור מערכת חדשה, בלתי קבועה, משופעת בדמיון ובקישורים אקראיים ("סיטואציוניים"). קישורים אלה הם חלופה לקישוריות הרשמית הממסדית. הם מופיעים הן כמטאפורה של התנגדות פוליטית והן במובנים חברתיים-אסתטיים, כטכניקה של התנגדות לחברת הראווה ולמנגנוני הפיקוח-דיכוי שלה.

פול אוסטר

במהלך סוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים שהה הסופר האמריקאי פול אוסטר  בצרפת למספר תקופות ארוכות. התשובה לשאלה, באיזה מידה הושפע אוסטר מכתבי הסיטואציניסטים, אולי אף מכתיבתו של פרק, אינה ברורה. ועם זאת, ספריו של אוסטר עתירים במשוטטים.

סופי קאל

החלה לעסוק באמנות בשנת 1979. ידועה בזכות סדרת עבודות שבבסיסן ערעור ובחינה של גבולות האמנות והמוסר. קאל פועלת בטווח שבין משחק לבין חוק וסדר. המשחק אותו משחקת קאל יתבצע תמיד במסגרת "כללי משחק" נוקשים, כללים שרירותיים המוחלים על היומיום וגורמים להזרתו. למעשה בעבודותיה מטשטשת קאל את האבחנה שבין החיים, חייה הפרטיים, לבין מעשה האמנות אותו היא בוראת.

דוד פרלוב

מקום מיוחד ברשימה זו של יוצרים והוגי דעות, משוטטים בעלי זיקה לפריז, ניתן לייחד לפועלו של הקולנוען דוד פרלוב. במהלך שנות העשרים לחייו בילה פרלוב, יליד ברזיל, כשש שנים בפריז. במהלכם צייר ועשה את צעדיו הראשונים בעולם הקולנוע. לאורך יצירתו של פרלוב ניכרת דבקותו ביומיומי, בפעוט ובשגרתי.

מישל דה סרטו

השוטטות, ריתקה גם את דמיונו של הפילוסוף ומבקר התרבות מישל דה סרטו. ספרו רב ההשפעה המצאת היומיום (L'invention du Quotidien, 1980) הוא מחקר עומק על אופני השימוש, הצריכה והפרשנות של התרבות –של היומיום– על ידי האדם. הנחת הבסיס של דה סרטו היא שהאדם המשתמש באתריה של התרבות הפופולרית פועל בראש ובראשונה כצרכן ובו בזמן כיצרן של משמעויות.

  • ע.

    עיר. "לא לנסות למצוא מהר מדי הגדרה לעיר; זה גדול מדי, יש כל הסיכויים לטעות" כותב ז'ורז' פרק בפתח החלק העוסק בעיר בספרו חלל וכו': מבחר מרחבים. ובכל זאת – ניתן להסכים כי העיר היא מרחב בנוי מתוכנן ומעוצב; יישוב קבע מכונס שתכונותיו העיקריות קשורות לגודל, לצפיפות ולרבגוניות. לא יהיה זה מוגזם לטעון כי לצד השפה, העיר היא ההמצאה הגדולה ביותר של התרבות האנושית.

    העיר מתייחדת בפונקציות הרבות שלה: מגורים ותעסוקה, הליכה ונסיעה, מסחר ותקשורת, אסתטיקה ותרבות. סודה של העיר הוא היכולת הבו-זמנית של רחובות, שכונות ורבעים לייצר מציאות מגוונת המקדמת שימושים מרובים. העיר היא מקום בעל ייחוד וגבולות, המאפשר חליפין של סחורות ממשיות וסמליות. תכונות אלה מושכות אל העיר אוכלוסיות ותרבויות שונות, הרואות בה מקום מפגש ציבורי שבו ניתן לתקשר, לעבוד, לאכול, לבלות ולנהל משא ומתן על צרכים ועל סיפוקים. שטחה של העיר וגודל אוכלוסייתה יוצרים שתי תופעות מרכזיות: מצד אחד, תושבי העיר אינם מכירים זה את זה ונותרים זרים; מצד אחר, הרבגוניות הגזעית, המעמדית והתרבותית יוצרת דחיסות אנושית ומאפשרת תקשורת פתוחה וניידות חברתית. העיר היא המקום שבו נבחנות, זו לצד זו, צורות חיים במורכבותן האינסופית. משחר ההיסטוריה הפכו הערים למוקדים של כוח פוליטי, כלכלי ותרבותי. ההיסטוריה של העיר היא ההיסטוריה של התרבות האנושית ברגעי המשבר והשיא שלה.

    "לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנחנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת אנחנו נוסעים מעיר אחת לעיר אחרת. אין שום דבר לא אנושי בעיר, אולי רק עצם אנושיותנו" כותב פרק (חלל וכו': מבחר מרחבים, עמ' 85). העיר היא אתר המשמעות של האדם האורבני, מחוז הכיסופים של המשוטט. לדידו של ההיסטוריון בועז נוימן, המשוטט חושף בפעולתו את הלא-מודע של העיר: "באמצעות המבט המשוחרר, הלא מחויב, רואה המשוטט יופי בכל דבר, גם דברים המכוערים ביותר שעיר יכולה להציע […] לדידו הכרך הגדול הוא-הוא הטבע האמיתי, ג'ונגל אורבני של ממש. בשיטוט נחשפת העיר כמקום פרוע, יצרי, מסוכן הרבה יותר מהטבע. הגנים הציבוריים הם מבחינת המשוטט הסוואנות שבהן נטועים עמודי תאורה במקום עצי בננות"(נוימן).

    עניין לעצמו נוגע לקשר שבין פניה המרובות של העיר לאופן ייצוגה במגוון של טקסטים: ספרותיים, קולנועיים ואחרים. מנדה לוי טוען כי ספרו של איטאלו קאלווינו הערים הסמויות מעין, המציג סדרת סיפורים אותם מספר מרקו פולו לקובלאי חאן – סיפורים המתארים את הערים שבהן ביקר בשליחויותיו – מחזיק הבחנות בעלות משמעות נדירה בהיקפן ובקרבתן ומיטיב לנסח את שאלת המעבר מעיר ריאלית לייצוג של עיר: "לעולם אין לערבב את העיר עם המלים המתארות אותה. ובכל זאת קיים ביניהן איזה קשר" (61).

    ע.
  • ס.

    סרט. זיקה הדוקה מתקיימת בין השוטטות וסרט הקולנוע. המשוטט "חי בסרט": עצם פעולת ההליכה מייצרת תחלופה מהירה ומתמשכת של מראות; קולאז' חזותי אותו עשוי המשוטט לצרוך כחוויה קולנועית, זאת תוך שהוא בורר ומארגן (עורך) את הדברים לכדי משמעות נבחרת. ה-TRAVELING SHOT – תנועת מצלמה המדמה את ההליכה האנושית (או הנסיעה) – הפכה זה מכבר למוסכמה צורנית שכיחה, הנרתמת להנחלת נקודת מבט אישית (ועם זאת, כמו "אובייקטיבית") אודות המציאות. (מעניין שדווקא את השימוש בTRAVELING SHOT הגדיר גודאר כהחלטה מוסרית). היבט נוסף של הקשר קולנוע-שוטטות נוגע למקומה של העיר בקולנוע. מעבר למרכזיותה כרקע לעלילה, לוקיישן שכיח וראוי, העיר גופא היא נושא לסרטים רבים. בדוגמת מופת לכך, ברלין – סימפוניה של עיר (ולטר רוטמן, 1927) משמשת העיר כגיבורה מרכזית. בסרט האבסטרקטי, המבוסס על שיטוט כמו אקראי, הדגיש רוטמן את המונוטוניות, הקצב והמכניות, של העיר כייצוגים האולטימטיביים של המודרניזם. המבנה הארכיטקטוני והמרחבי, קצב החיים, הצל הנופל, הקונפליקט שבין פני השטח למבט העולה מעלה אל הבניין – כל אלה המשיכו ללכוד את דמיונם של במאים רבים לאורך כל תולדות הקולנוע.

    הזיכרון הקולנועי מכונן קשר נוסף בין המשוטט למסך הקולנוע. לא אחת, במסגרת השוטטות נחווית – במקרה או של במקרה – עליה לרגל אל הלוקיישן הקולנועי. המשוטט נתקל במקום אמיתי או מדומיין בו צולמה סצינה מרגשת או סרט חשוב. החוויה הפיסית מתמזגת עם זיכרון חווית הצפייה בסרט הקולנוע. דרך דימויי הסרט והנסיבות בהן צפינו בו, חודר הסרט אל תוך חווית השיטוט.

    ס.