מ. מפה. המפה היא מערכת של ייצוג, על-פי סימנים מוסכמים וברמת פירוט נתונה, של אזור, שדה או תחום. מהו היחס בין מפה ומיפוי לחווית השיטוט העירונית? על פניו, מדובר בשתי חוויות קוטביות: המפה היא למעשה הייצוג המושלם של הכוח. צייר המפות הוא מי ששולט בשטח. המשתמש במפה – מבקש להתנהל במרחב מתוך ידיעה, מתוך תכנון וצפיית פני העתיד. לעומת זאת, חווית השיטוט מעלה על נס אי-ידיעה, ספונטניות ומקריות. בתפיסה זו, השימוש במפה הוא נחלת התייר, הטייל המבקש שליטה, סדר, יציבות. ואולם במבט נוסף ניתן אולי להיווכח כי המרחק שבין המפה למשוטט אינו כה גדול. נדמה כי מה שקושר בין השניים הוא הדמיון. למעשה, הנקודה המרכזית העולה לנוכח המפה – כל מפה – נוגעת למידת הדיוק שלה, שהרי הקשר בין המפה לשטח הוא תמיד קשר סובייקטיבי: סרטוט המציאות, אינו העתקה מדויקת של המציאות אל הנייר אלא פרשנות של המציאות אומר הגיאוגרף יובל פורטוגלי (1996: 44). מפות מכילות תמיד "במינונים שונים ובתקופות שונות, את הידוע ואת הרצוי, את הדמיון ואת האמונה […]" (שם: 45). יוצא מכך, כי כדי לקשר בין המייצג (המפה) למיוצג (העולם) אנו נזקקים לקריאה מדמיינת של המפה: "עשיית המפה וקריאתה קשורות בדמיון, באפשרויות שלנו להפוך נקודות לעצמים ועצמים לנקודות […]" (פורטוגלי, 1996: 47). קורא המפות, כמו המשוטט החף מן המפה, חווים אם כן מסע בו הסימנים – במפה או בשטח – הם רק נקודת מוצא למסע מדומיין בערים סמויות מעין.

נוודות. צורת חיים שבסיסה הוא תנועה, ארעיות, פירוק וקונפליקט. הנווד מתנסה התנסות מסוכנת בשונה ובזר המאיים על הסדר החברתי, ונלחם בו בדרכים בלתי מקובלות. המילה traveler לקוחה מן המילה הצרפתית travaille, שפירושה מאמץ, עבודה וייסורים; היא קושרת את הטייל-הנווד עם התנסות נפשית עמוקה. זהו מפגש רדיקלי עם האחר, מפגש שאיננו נחלתו של התייר. בשונה מן החוויה התיירותית, הצורכת את האחר ואת תרבותו בעירבון מוגבל תוך הקפדה על יציבות ועל כיבוד החוק, הנווד מתחכך באופן אינטנסיבי עם המקום האחר, עם הזר והשונה, עם אי הוודאות וחוסר הבטחון.נטייה מוכרת היא לראות בחסר הבית, ה"הומלס", את הנווד האולטימטיבי, נווד בעל כורחו. האחרון הינו חלק בלתי נפרד מנופה של העיר. חסר אמצעים, חסר בית וחסר תעסוקה, הוא מיטלטל אנה ואנה על-פי תנועות הרחוב. לעתים מתואר ההומלס כנווד מתוך בחירה, אדם שירד מנכסיו אך יש לו פוטנציאל תעסוקתי או אינטלקטואלי, ואף-על-פי כן הוא בוחר ברחוב כזירה של פעולה. הוא בוחר לעבור על החוק, להחליף פְּנים בחוץ, ציבורי בפרטי. חסר הבית הופך את שיטוטיו להתרסה חזותית ולמחאה חברתית נגד חוקי התכנון והתברואה ונגד מסלולי הקישור הלגיטימיים של העיר. הנווד נע בנוף העירוני אך אינו רוצה להתערות בו. פן אחר של הנשמה ההומלסית הוא מהגרי העבודה המציפים את רחובותיהן של ערי עולם. עובדים אלה מופקרים לעריצותם של המעסיקים, נתונים למעקב וצפויים לגירוש – אם יוגדרו כ"שוהים בלתי חוקיים".המשוטט חסר הבית, שולח מבט מתריס אל המשוטט הבורגני. דווקא הוא, "דייר הרחוב", מודר למעשה מן המרחב הפיזי והנפשי שבתוכו הוא ממוקם; הרחוב אינו ביתו; קיומו כמו "שקוף".

עליה לרגל. מצויד במטרה מוגדרת היטב, יוצא עולה הרגל לדרכו. יעדו – אתר מקודש; מקום שבעצם ההגעה אליו יש משום קיום של מצווה או חובה מוסרית עמוקה. במובן זה עולה הרגל אינו משוטט. דרכו, כאמור, סלולה. אם קיים דמיון בין המשוטט לעולה הרגל הרי שהוא טמון בעובדה שכמו עולה הרגל, גם המשוטט (אך לא כל משוטט), פועל מתוך חובה, מתוך רצון לבדל עצמו מן היומיום באמצעות טקס. כמו עולה הרגל, גם המשוטט יוצא ממרחב הנוחות שלו ויוצא אל הלא-נודע, וזאת מתוך ציפיה כנה לעבור שינוי, להיגאל אולי. גם הפנטזיה מאחדת את עולה הרגל והמשוטט. עולה הרגל מדמיין בהכרח את המאורע המכונן – המאורע שהפך את המקום ל"משמעותי". גם המשוטט פועל במישור המדומיין כאשר הוא מרכיב סיפורים הקושרים את המקום בו הוא חולף עם אירועים מעברו התרבותי. כשהמשוטט מגיע, במקרה או לא, אל "המקום האמיתי": אתר שהיווה רקע לסרט אהוב, מקום עליו נסוב ספר מרגש, אתר "מקודש" של התרבות הפופולרית – נוצר דמיון בינו לבין עולה הרגל. שניהם חווים חוויה המתעקשת לחבר את המקום הפיזי עם הזיכרון הפנטסטי.