שוטטות. “לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון", כותב ולטר בנימין בחיבורו המשוטט. בתמצית: שוטטות היא הליכה ללא מטרה; חוויה של שיחרור מעול המטרה, פעולה של ערעור על מוסכמות חברתיות שבבסיסן תכליתיות, יעילות, והספק. בספרו The Flâneur כותב אדמונד וייט כי “יעד מסוים לשוטטות או הקצבה מחמירה של זמן סותרים בהגדרה את רוחו האמיתית של המשוטט”. האנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה מקמצת מאד בהגדרת השוטטות ומתרכזת בפן החוקי (עברייני) של המעשה. על פי ויקיפדיה: "שוטטות היא הליכה באפס מעשה וללא תכלית. כאשר השוטטות נעשית בנסיבות מחשידות, היא מהווה עבירה לפי סעיף 216(א)(5) לחוק העונשין המטיל חצי שנה מאסר על מי שנמצא "משוטט בחצרים או בקרבתם או בדרך או בכביש או בסביבתם, או במקום ציבורי, והכל בזמן ובנסיבות שיש בהם כדי להסיק שהוא מצא שם למטרה אסורה או פסולה".קסם השוטטות גלום בחווית הגילוי שהיא מאפשרת: "בשעה שמשוטטים יכול כל רחוב, ולו הצדדי והנטוש ביותר, להיהפך לקסום ואפוף מסתורין. במבטו הלא ממוקד מצליח המשוטט לחשוף את מה שנמצא מתחת לפני השטח, כמו מצלמה הקולטת דברים שהעין אינה רואה או מחמיצה. המשוטט חושף את הלא-מודע של העיר" כותב ההיסטוריון בועז נוימן. משתמע מכך כי שוטטות היא עמדה. פעולה חתרנית. עצם ההליכה ברגל בעיר היא ביטוי של כוח פוליטי עצמאי, שולי אמנם, אך חשוב, במיוחד לנוכח כוחה העצום של השיטה הקפיטליסטית המתבטא בין השאר בהגיון העיר, במבנה ובקצב החיים בה, ובכוחות הכלכליים המניעים אותה. הד לתפיסה זו ניסח התיאורטיקן וחוקר התרבות מישל דה סרטו. בספרו המצאת היומיום מתאר דה סרטו את הפעילות האנושית במרחב ככתיבתו מחדש: המרחב מאפשר פעילות מטאפורית עשירה (פעילות "טקטית" בלשונו של דה סרטו), הגוברת לעתים על עריצותה ונוקשותה של המערכת ("האסטרטגיה" בלשונו). העיר, כמרחב הפעולה של המשוטט, ריתקה את דמיונם של הוגי דעות ויוצרים רבים (חוג המשוטטים) בהם כאלה שעסקו בשוטטות פעילה, כאלה שהרהרו בה, וכאלה שראו בשוטטות ביטוי לחריגה משגרה, לחשיבה מחוץ לסדר הקיים; יצירתיות בפעולה.

סרט. זיקה הדוקה מתקיימת בין השוטטות וסרט הקולנוע. המשוטט "חי בסרט": עצם פעולת ההליכה מייצרת תחלופה מהירה ומתמשכת של מראות; קולאז' חזותי אותו עשוי המשוטט לצרוך כחוויה קולנועית, זאת תוך שהוא בורר ומארגן (עורך) את הדברים לכדי משמעות נבחרת. ה-TRAVELING SHOT – תנועת מצלמה המדמה את ההליכה האנושית (או הנסיעה) – הפכה זה מכבר למוסכמה צורנית שכיחה, הנרתמת להנחלת נקודת מבט אישית (ועם זאת, כמו "אובייקטיבית") אודות המציאות. (מעניין שדווקא את השימוש בTRAVELING SHOT הגדיר גודאר כהחלטה מוסרית). היבט נוסף של הקשר קולנוע-שוטטות נוגע למקומה של העיר בקולנוע. מעבר למרכזיותה כרקע לעלילה, לוקיישן שכיח וראוי, העיר גופא היא נושא לסרטים רבים. בדוגמת מופת לכך, ברלין – סימפוניה של עיר (ולטר רוטמן, 1927) משמשת העיר כגיבורה מרכזית. בסרט האבסטרקטי, המבוסס על שיטוט כמו אקראי, הדגיש רוטמן את המונוטוניות, הקצב והמכניות, של העיר כייצוגים האולטימטיביים של המודרניזם. המבנה הארכיטקטוני והמרחבי, קצב החיים, הצל הנופל, הקונפליקט שבין פני השטח למבט העולה מעלה אל הבניין – כל אלה המשיכו ללכוד את דמיונם של במאים רבים לאורך כל תולדות הקולנוע.

הזיכרון הקולנועי מכונן קשר נוסף בין המשוטט למסך הקולנוע. לא אחת, במסגרת השוטטות נחווית – במקרה או של במקרה – עליה לרגל אל הלוקיישן הקולנועי. המשוטט נתקל במקום אמיתי או מדומיין בו צולמה סצינה מרגשת או סרט חשוב. החוויה הפיסית מתמזגת עם זיכרון חווית הצפייה בסרט הקולנוע. דרך דימויי הסרט והנסיבות בהן צפינו בו, חודר הסרט אל תוך חווית השיטוט.

מקום. מרחב המוגדר על-ידי גבול פיזי או נפשי. המקום מתהווה כאשר עבור אדם אחד או קבוצה של אנשים, סביבה נתונה לובשת צורה של נוכחות מתמשכת ויציבה. המקום נוסד באמצעות סיפור מכונן (היסטוריה), הקושר בינו לבין יושביו. המקום הוא תמיד "מחוז של זיכרון". למקום משמעויות רבות: טופוגרפיות, גיאוגרפיות, נפשיות, דתיות, פילוסופיות, יומיומיות ועוד. נדמה כי המקום הוא השיקוף המושלם של הנפש המבקשת בטחון בסביבה כאוטית ובלתי בטוחה. התפיסה הקלאסית והמודרנית (אפלטון, אריסטו, קאנט) קושרת את ה"מקום" עם מושגים מכוננים כגון יציבות, זהות וסדר. במסורת היהודית, המקום הוא אחד מתוארי האל.