במוקד פרויקט השוטטות עומדת ההתנגשות שבין סדר ומקריות. בין ארגון ושיטתיות לבין ספונטניות וחריגה מהגיון תועלתני. הנסיון לשמור על מתח זה אינו פשוט. כיצד משוטטים באופן הגיוני? כיצד מוצאים הגיון במעשה השיטוט? ובכלל, איך משוטטים בעיר מתוכננת ומטורפת כמו פריז  – שהיא מצד אחד מפעל הנדסי מתוכנן לתלפיות ומצד אחר מבנה כאוטי בו אין ולו רחוב ישר אחד;  עיר בת עשרים רובעים המתארגנים בסדר עוקב ובצורה שבלולית – עם כיוון השעון  – מן המרכז החוצה.

ואיך לטייל? או במילים אחרות, איך להפוך את השוטטות לפרויקט?

  • ח.

    חזרה. תשוקתו של המשוטט היא לגלות מחדש את המוכר, את הידוע; לפרוץ נתיבים חדשים, אפשרויות חדשות, של התבוננות בקיים. במציאות זו חוזר המשוטט מדי פעם, באקראי אולי, למקום בו חלף גם בעבר. האם יוכל המשוטט להתבונן במקום בעיניים חדשות? נדמה כי החזרה – באותה דרך, לאותו מקום – מעניקה למשוטט מראית עין של יציבות; התענגות הנובעת מתוך ההסתמכות על המוכר, הבטוח.

    ח.
  • ק.

     ק. קבוצה. האם יכולה להתקיים שוטטות קבוצתית? שוטטות היא לטעמי פעולה אינטימית. אדם עם עצמו. לכל היותר, עם עוד נפש קרובה, גמישה ועירנית מאד. פתוחה להפתעות, מוותרת מראש על תכנון. על תכלית למסע.

    ק.
  • ה.

    התנסות. להתנסות ביומיום, זו מטרת 'פרויקט שוטטות'. להפוך רעיון פילוסופי לפרקטי. ליטול רעיונות מופשטים ולנסות להחיל אותם על החיים, ועם זאת – באופן תחום, מדיד במידת מה, באופן שניתן לדווח עליו ולמצוא בו משמעות נוספת, מעבר לתיאוריה. האם בעזיבת שולחן הכתיבה ו"הירידה לשטח" אכן יש משום הבנה טובה יותר של המציאות? ואולי להיפך – ייתכן כי דווקא השטח מצמצם עד מאד את יכולת ההסתכלות המרוחקת, האובייקטיבית?

    ה.