דיגיטל. האם התרבות הדיגיטלית אינה, למעשה, מחוז השוטטות האולטימטיבי של ימינו? חווית צריכת התוכן של האדם הדיגיטלי מתאפיינת כיום בגודש וריבוי. הפלטפורמות הדיגיטליות השונות מבקשות להעניק למשתמש בהן נגישות גבוהה ומענה למכלול הולך וגובר של צרכים אנושיים – רגשיים, קוגניטיביים, מסחריים ועוד. לנגד עיננו נוצרת תרבות של מיידיות המתאפיינת במעברים חדים בין תכנים וערוצי מידע, בכיווץ התוכן לשורה של מקטעים קצרים ובלתי קשורים, בקיטוע וסגמנטציה, באסוציאטיביות הולכת וגוברת ועוד. פרגמנטציה זו, היוצרת תחביר חדש שהוא כולו פרי יוזמתו של המשתמש הפרטי, חותרת לכאורה נגד הכוח החברתי, המקובל והמוסכם. במובן זה, אפשר לראות את התרבות הדיגיטלית כצורה של שוטטות עכשווית. ברור כי מול עמדה זו יש להעמיד את הביקורת הנגדית הגורסת שהתרבות הדיגיטלית לא רק שאינה מפרקת את הכוח המרכזי אלא להיפך – מעצימה אותו באופן מתוחכם. הריבוי לכאורה שהיא מספקת, מגויס כולו לחיזוק המסר האחד: צריכה הולכת וגוברת של מותגים, שירותים וערכים שולטים, הסחת דעת המכוונת כולה לחיזוק השיטה וחלוקת הכוח הקיימת.

נוודות. צורת חיים שבסיסה הוא תנועה, ארעיות, פירוק וקונפליקט. הנווד מתנסה התנסות מסוכנת בשונה ובזר המאיים על הסדר החברתי, ונלחם בו בדרכים בלתי מקובלות. המילה traveler לקוחה מן המילה הצרפתית travaille, שפירושה מאמץ, עבודה וייסורים; היא קושרת את הטייל-הנווד עם התנסות נפשית עמוקה. זהו מפגש רדיקלי עם האחר, מפגש שאיננו נחלתו של התייר. בשונה מן החוויה התיירותית, הצורכת את האחר ואת תרבותו בעירבון מוגבל תוך הקפדה על יציבות ועל כיבוד החוק, הנווד מתחכך באופן אינטנסיבי עם המקום האחר, עם הזר והשונה, עם אי הוודאות וחוסר הבטחון.נטייה מוכרת היא לראות בחסר הבית, ה"הומלס", את הנווד האולטימטיבי, נווד בעל כורחו. האחרון הינו חלק בלתי נפרד מנופה של העיר. חסר אמצעים, חסר בית וחסר תעסוקה, הוא מיטלטל אנה ואנה על-פי תנועות הרחוב. לעתים מתואר ההומלס כנווד מתוך בחירה, אדם שירד מנכסיו אך יש לו פוטנציאל תעסוקתי או אינטלקטואלי, ואף-על-פי כן הוא בוחר ברחוב כזירה של פעולה. הוא בוחר לעבור על החוק, להחליף פְּנים בחוץ, ציבורי בפרטי. חסר הבית הופך את שיטוטיו להתרסה חזותית ולמחאה חברתית נגד חוקי התכנון והתברואה ונגד מסלולי הקישור הלגיטימיים של העיר. הנווד נע בנוף העירוני אך אינו רוצה להתערות בו. פן אחר של הנשמה ההומלסית הוא מהגרי העבודה המציפים את רחובותיהן של ערי עולם. עובדים אלה מופקרים לעריצותם של המעסיקים, נתונים למעקב וצפויים לגירוש – אם יוגדרו כ"שוהים בלתי חוקיים".המשוטט חסר הבית, שולח מבט מתריס אל המשוטט הבורגני. דווקא הוא, "דייר הרחוב", מודר למעשה מן המרחב הפיזי והנפשי שבתוכו הוא ממוקם; הרחוב אינו ביתו; קיומו כמו "שקוף".

מעקב. נדמה שהמעקב מזמן למשוטט חוויה ייחודית. הנעקב מוביל את המשוטט/העוקב אל תוך התווך הפרטי, האישי שלו. באמצעות הנעקב מגיע המשוטט אל מרחב בלתי צפוי, וזאת תוך אימוץ אפשרי של נקודת המבט של הנעקב. נדמה שזו תשוקתו של המשוטט: לחוות את העיר מתוך עיני האחר. להיכנס לנעליו של האחר ולחיות, ולו לרגע קט, את הפנטזיה הזו. סוגית המעקב הנושקת לשוטטות נוכחת בעוצמה רבה בעבודותיה של סופי קאל. ככל חוויה מציצנית גם חווית המעקב מייצרת עונג צרוף הנובע מתוך השילוב שבין ידיעת הסיכון שבחציית גבולות אסורים לבין תחושת ההזדהות שבמפגש האינטימי עם האחר. במישור רחב יותר יש להידרש למעקב כמאפיין מרכזי של תרבות ימינו. חברת הפיקוח, חברת הבקרה, הופכת את המעקב לחווית יומיום. למעשה, המשוטט עצמו נתון למעקב. מעקב עצמי, כמו בפרויקט זה, אחר הנתיב בו צעד, אחר ההספק בו עמד; ומעקב אחר, תולדת העין הציבורית, הממסדית, הצופה במשוטט – ההולך ללא מטרה, המתעלם מנתיבים נוחים ואפשרויות יעילות – והמגדירה אותו כאיום על השיטה.