תיירות. אנטיתזה לשוטטות. בעוד המשוטט פועל ללא יעד, ללא כוונה, מתוך התפנות אמיתית, התייר – החמוש במדריך התיירים וברשימת המקומות אותם "חייבים לראות" – מבקש להספיק. בעוד המשוטט מחתים את רוחו שלו ברוח המקום, מבקש התייר לשמור על מרחק בטחון; הוא לעולם נמנע מלהחתים את המקום ברוחו. בניגוד לחוויית הנוודות, המבוססת על סכנה ועל פירוק, התיירות מבוססת על צריכה ועל יציבות בורגנית המשמרת את הקיים. המבט התיירותי צמא למונומנטים ההופכים את העיר המתוירת למקום סטטי וניצחי, שתמיד ניתן לשוב אליו. תיירות ההמון בעידן הגלובלי הופכת את ה"מקומי" וה"אקזוטי" לסחורה מבוקשת המשוכפלת בעולם כולו. נסיעה של בני אדם לארצות רחוקות ומגע עם תרבויות שונות הם תופעות מוכרות משחר ההיסטוריה. מגעים אלה נוצרו בעקבות קשרי מסחר ומסעות מלחמה, שהפגישו בין ציוויליזציות רחוקות ויצרו דיאלוג אנושי על בסיס דמיון ושוני. מפגשים אלה גילו לא רק נופים גיאוגרפיים שעוררו רטט של הנאה וסקרנות, אלא גם נופים אנושיים שיצרו מבט קוסמופוליטי על העולם. תיירים מפורסמים היו אודיסאוס, התייר המיתולוגי של הומרוס (אודיסיאה), ומרקו פולו, התייר הוונציאני ההיסטורי בן המאה ה-13. התייר הוא אדם נוסע, התר (במקרה של אודיסיאוס – בעל כורחו) אחר ארצות, מנהגים, סגנונות חיים והעדפות תרבותיות. חוויותיו של התייר מעשירות אותו, אך בסופו של דבר הוא חוזר הביתה ומנכס לעצמו ולתרבותו את האוצרות החזותיים והמנטליים שצבר. התייר הוא אם כן נוסע בורגני המתבונן בעולם, באוצרות אמנות, במסורות תרבותיות, מנקודת מבטו של אדם חסר אידיאולוגיה; עמדתו כלפי מושאי נסיעתו היא צרכנית בעיקרה. מערך נפשו של התייר, הבא לראות ולקנות – לא להתבונן ולחשוף. בדומה לצליין, התייר עולה לרגל למקומות הקדושים לחילוניות (מוזיאונים מפורסמים, אטרקציות, מראות נוף שוקקים), אך בניגוד אליו הוא אינו חותר לגאולה ולמהפך רוחני. הוא מסתפק ב"גאולה תיירותית": תחושת שביעות רצון על כך ש"הספיק", "ראה" ו"עשה". המבט התיירותי הוא ביטוי של כוח: לבקר, לצלם, לאסוף אטרקציות, להיות אוצֵר יחיד במוזיאון דמיוני של זיכרונות ומזכרות. מוזיאון זה מורכב מ"צילומים", המנתקים את החוויה התיירותית מן הרצף ההיסטורי של חיי התייר. התייר הופך לסמיוטיקאי, לאספן אינסופי של סימנים. בעבורו, האובייקטים (ה"אטרקציות") הם סימנים למשהו; אלה הם ייצוגים מרגשים של הדברים האמיתיים: "מגדל אייפל" הוא סימן לפריז. "מסעדה קטנה ברובע הלטיני" היא סימן להתערות בהדוניזם הקולינרי הצרפתי. החוויה התיירותית אינה, אם כן, התנסות בדברים, אלא בסימניהם בלבד. זוהי פרקטיקה העוסקת בארגון ייצוגים של העולם. תיירות ההמונים צמחה בד בבד עם המצאת הצילום ב-1839. לעתים נדמה, טוענת סוזן זונטג (1979), שהמסע נועד למטרה אחת בלבד: לצבור צילומים. ואכן, הצילום הוא שמוכר את האתרים התיירותיים למשתמש. הצילום מוצג לזולת כדי להמחיש את החוויה ולהעיד על ההתנסות ה"אמיתית" של התייר במקומות שבהם ביקר. לא זו בלבד שתעשייה חזותית ענפה מוכרת לנו אטרקציות – כרזות תיירות, מדריכי טיולים, גלויות וסרטי מסע – אלא שהתייר עצמו מתרגם את חוויותיו לתבנית חזותית שנועדה לתעד, לשמר ולהנציח. החוויה התיירותית, לדברי ג'ון אורי, מבוססת מלכתחילה על הבניה חזותית מוקדמת, המייצרת את המבט התיירותי וקובעת את גבולות הניסיון של בעל המבט.

זיכרון. זיכרון היא היסוד המחבר בין רעיון למקום. אמנות הזיכרון מבית היוצר של המשורר היווני סימונידס, וממשיכו – קיקרו, התבססה על ההנחה כי טכניקת הזיכרון מתבססת על שני מושגים: מקום (בלטינית, Loci) ודימוי (Imagine). לפי שיטה זו, על הזוכר לבחור מקומות ודימויים מנטליים ולאחסנם "במקומות, כך שסדר המקומות ישמר את סדר הדברים ודימויי הדברים יציינו את הדברים עצמם" (בורסטין, 1983: 374). טכניקת הזיכרון התבססה על בניית ארמון מנטלי, שבכל אחד מחדריו ממוקם חלק מהדבר שרוצים לזכור, לצד חפץ בולט. ניתן לומר כי המשוטט הוא צייד של זיכרונות. אך האם קיים שיטוט "נקי" לחלוטין?, שיטוט שהזיכרון אינו מתערב בו, מתווה אותו?. נדמה שהשוטטות היא, למעשה, זיכרון בתנועה, או תנועה של הזיכרון. המשוטט תמיד חוזר, ובמובן זה, כל שיטוט הוא שיחזור: הבנייה של גירסה מעודכנת, "נכונה" יותר, של המציאות בעיני המשוטט.

פריז. למה פריז? מדוע פריז מהווה אתר שוטטות הומה? מה הופך אותה יעד לפרויקט של שוטטות?. ניתן להצביע על מספר סיבות. המיידית שבהן: זו פריז. הדעת נותנת כי בעיר מלאת הוד והדר תזמן השוטטות חוויה מלאת עניין, ריגוש והפתעה. ויחד עם זאת, קיימות סיבות נוספות: בראש ובראשונה – המתח שבין סדר ודיסאוריינטציה – המאפיין את פריז, בשונה ממגה-ערים רבות אחרות. פריז תחומה בכביש טבעת כך שגבולותיה ברורים לכל. העיר עצמה מחולקת ל20 רובעים המסומנים בצורה בולטת במפות העיר ובשטח (כל שלט רחוב בפריז נושא גם את ציון הרובע). הסידור, ההנחה של הרובעים על גבי השטח והמפה, הגיוני וברור: בצורת ספירלה צומחת העיר מן האמצע ההיסטורי שלה אל עבר השוליים כשהרובע הראשון במרכז, ושאר הרובעים – עם כיוון השעון – מתפרסים מסביבו עד לרובע העשרים בחלק הצפון מזרחי של העיר. הסדר עומד בניגוד לתחושה המתעתעת של הולך הרגל בעיר. שלא כמו ערים מודרניות רבות, הסריג (הגריד) המאפיין ערים כניו-יורק ואף תל-אביב אינו חלק מן הנוף הפריזאי; רחובות הפרוסים שתי וערב קיימים אמנם אך בצורה מינורית בחלק מן הרובע הראשון של פריז. שאר העיר נדמית כמבוך של רחובות אלכסוניים, מעגליים, המשנים זווית וכיוון ומקשים עד מאד על ההתמצאות של ההלך. נדמה שלמשוטט זהו גן עדן. עניין נוסף נוגע למסורת השיטוט. נדמה שכל המשוטטים הקלאסיים הם בני פריז או אנשים שחלפו בפריז; כאלה שהעיר טבעה (הטביעה) בהם איזשהו חותם שיטוטי. במובן זה, פרויקט השוטטות מתכתב לכל אורכו עם חוג משוטטים זה.