פרויקט שוטטות – פרויקט שוטטות

אודות

פרויקט שוטטות: שתי מילים שהחיבור ביניהן נשמע מוזר. פרויקט הוא כידוע המיזם המתוכנן, הרציונלי, המוסכם. הדבר שיש לו מטרה ברורה ותוצאה רצויה. השוטטות חותרת נגד כל זה. זו ההליכה ללא מטרה. חוויה של שיחרור מעול המטרה. זו דרך חיים שאין בה דרך סלולה.

טכניקות של שוטטות

במוקד פרויקט השוטטות עומדת ההתנגשות שבין סדר ומקריות. בין ארגון ושיטתיות לבין ספונטניות וחריגה מהגיון תועלתני. הנסיון לשמור על מתח זה אינו פשוט. כיצד משוטטים באופן הגיוני? כיצד מוצאים הגיון במעשה השיטוט? ובכלל, איך משוטטים בעיר מתוכננת ומטורפת כמו פריז – שהיא מצד אחד מפעל הנדסי מתוכנן לתלפיות ומצד אחר מבנה כאוטי בו אין ולו רחוב ישר אחד; עיר בת עשרים רובעים המתארגנים בסדר עוקב ובצורה שבלולית – עם כיוון השעון – מן המרכז החוצה.

ואיך לטייל? או במילים אחרות, איך להפוך את השוטטות לפרויקט?

חוג המשוטטים

המשורר הצרפתי גיום אפולינר (1918-1880) שרטט בשיריו קווים לדמותה של השוטטות הרומנטית. המשוטט, קורבן עזוב של אהבה שלא מתגשמת, מוצא פורקן בהליכה. גם שירו "המשוטט של שתי הגדות" הוא מעין שיר הלל לשוטטות.

כל שיטוט – פריזאי או לא – מתחיל עם ולטר בנימין. בנימין, מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, נולד בברלין ב1892 והתגלגל לצרפת ב1933. הוא חי בפריז עד לכיבושה ב1940, ביקש להימלט ממנה וכשנכשל בנסיונו – שם קץ לחייו בפורט-בו, בגבול צרפת-ספרד. בכתביו ביקש בנימין לפצח את הרעיון המודרני; לתאר את האדם החדש – תוצר השינוי ההיסטורי אותו יצרה המודרנה. הטכנולוגיה, העיר, הראווה – כל אלה סיפקו לבנימין כר נרחב לתהייה וביקורת.

הסופר ז'ורז' פרק (Perec) נולד ב-1936 בפריז למהגרים יהודים מפולין. אביו, שהתנדב לצבא הצרפתי, נהרג ב-1940. אמו מצאה את מותה באושוויץ ב-1943. פרק נמנה על חבורת אוליפו OuLiPo – Ouvroir de Littérature Potentielle)) – סדנה לספרות פוטנציאלית, שמנתה מתמטיקאים וסופרים דוגמת איטלו קאלווינו (הערים הסמויות מעין) ורמון קנו. ייעודה של אוליפו היה חשיפת גישות משעשעות ומשחקיות לכתיבה.

בכתביו של בודלר עצמו מהדהדת בעוצמה תשוקת השיטוט: "אין זה עיסוק השווה לכל נפש לטבול במרחץ ההמון: היכולת להתענג על האספסוף אמנות היא לכל דבר" (בודלר, [1896] 1997: 26).

הגדיר את הסחף כ"טכניקה של מעבר מואץ דרך סביבות מגוונות". התנועה הסיטואציוניסטית ביקשה ליצור מערכת חדשה, בלתי קבועה, משופעת בדמיון ובקישורים אקראיים ("סיטואציוניים"). קישורים אלה הם חלופה לקישוריות הרשמית הממסדית. הם מופיעים הן כמטאפורה של התנגדות פוליטית והן במובנים חברתיים-אסתטיים, כטכניקה של התנגדות לחברת הראווה ולמנגנוני הפיקוח-דיכוי שלה.

במהלך סוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים שהה הסופר האמריקאי פול אוסטר בצרפת למספר תקופות ארוכות. התשובה לשאלה, באיזה מידה הושפע אוסטר מכתבי הסיטואציניסטים, אולי אף מכתיבתו של פרק, אינה ברורה. ועם זאת, ספריו של אוסטר עתירים במשוטטים.

החלה לעסוק באמנות בשנת 1979. ידועה בזכות סדרת עבודות שבבסיסן ערעור ובחינה של גבולות האמנות והמוסר. קאל פועלת בטווח שבין משחק לבין חוק וסדר. המשחק אותו משחקת קאל יתבצע תמיד במסגרת "כללי משחק" נוקשים, כללים שרירותיים המוחלים על היומיום וגורמים להזרתו. למעשה בעבודותיה מטשטשת קאל את האבחנה שבין החיים, חייה הפרטיים, לבין מעשה האמנות אותו היא בוראת.

מקום מיוחד ברשימה זו של יוצרים והוגי דעות, משוטטים בעלי זיקה לפריז, ניתן לייחד לפועלו של הקולנוען דוד פרלוב. במהלך שנות העשרים לחייו בילה פרלוב, יליד ברזיל, כשש שנים בפריז. במהלכם צייר ועשה את צעדיו הראשונים בעולם הקולנוע. לאורך יצירתו של פרלוב ניכרת דבקותו ביומיומי, בפעוט ובשגרתי.

השוטטות, ריתקה גם את דמיונו של הפילוסוף ומבקר התרבות מישל דה סרטו. ספרו רב ההשפעה המצאת היומיום (L'invention du Quotidien, 1980) הוא מחקר עומק על אופני השימוש, הצריכה והפרשנות של התרבות –של היומיום– על ידי האדם. הנחת הבסיס של דה סרטו היא שהאדם המשתמש באתריה של התרבות הפופולרית פועל בראש ובראשונה כצרכן ובו בזמן כיצרן של משמעויות.

סיפורי דרך

אנציקלופדיה של שוטטות

ר.
רובע. 20 רובעים (arrondissement) יש בפריז, ואני החלטתי להקדיש יום אחד של שוטטות לכל רובע. יש רובעים קטנים מאד (הקטן ביותר הוא הרובע השני) וגדולים (הגדול ביותר הן מבחינת השטח והן מבחינת גודל האוכלוסיה הוא הרובע ה-15). כל רובע מחולק לארבעה תת-רובעים (ומכאן השם: quartier). הבחירה המקדמית להקדיש יום לכל רובע על פי סדר יורד בסולם הרובעים הזוגיים מבקש להימנע ככל הניתן ממעבר בין רובע זוגי אחד למשנהו. הטבלה שלהלן מציינת את גבולות הרובעים הזוגיים שבפריז ואת נקודות המגע עם רובעים אחרים.

רובע

גובל ב… נושק ל.. מעבר לנהר
20

11,12,19 10 —
18

10,17,19,9 8 —
16

17,8 —
7,15

14

5,6,13,15 —
—

12

4,11,20 —
13 (5)

10

2,3,9,11,18,19 20
—

8

1,9,16,17 2,18
7

6

5,7,14,15 —
1 (4)

4

1,3,11,12 —
5, (6), (13)

2

1,3,9,10 8
—

רובעי פריז – ויקיפדיה (צרפתית)

https://www.aviewoncities.com

רובעי פריז – ויקיפדיה (עברית)

ר.
ת.
תיעוד. מה הקשר בין תיעוד לשוטטות? האם מעשה התיעוד אינו חותר בפועל תחת רעיון השוטטות? השוטטות היא עניין אינטימי מאד; מפגש אישי בין אדם למקום המתקיים ברובו בתנועה. תיעוד – צילומי, קולנועי – מצריך אורך רוח; התבוננות שקטה; מאמץ וסבלנות. נדמה שהרצון לתעד גורר התאמה והכפפה של השוטטות, לעיתים בצורה בלתי מודעת, לאילוצי התיעוד ובכך פוגם בשוטטות ה"טהורה". מצד שני, האם התיעוד אינו נשמת אפו של משוטט?. האם יש תכלית לשיטוט שאינו מתועד? הרי חוג המשוטטים כולו תיעד את שוטטויותיו בהרחבה. ואם כן, מה קודם למה? תהייה נוספת: האם קיימת טכניקה מועדפת לתיעוד השוטטות? ומתי יש לתעד? תוך כדי השוטטות?, בכתיבה אובססיבית?, בהקלטת קולות ורשמים? בצילום בלתי פוסק? או שמא יש "לקחת מרחק", ולתעד בדיעבד? לאפשר לחוויה לשקוע, ואולי להחמיץ בתוך כך משהו מן הספונטניות, מן הראשוניות. שאלה נוספת עניינה היחס שבין המתעד לסביבה המתועדת. באיזו מידה עיוסקו של המתעד במלאכת התיעוד מסמנת אותו בעיני הסביבה כחריג, כמי שיש להמנע ממנו , (או להיפך – כמי שיש להציג למולו חזות מלאכותית, מיופה, של המציאות). במילים אחרות, עד כמה המתעד חופשי לשוטט. שאלה אסתטית נוגעת לנטיה הטבעית לייפות את התיעוד, למסגר את המראות בדרך "הולמת", פרופורציונית. לחפש קומפוזיציה מעניינת. המשוטט אינו מתעכב על שכאלה, המראות הנגלים בפניו משתנים במהירות; . זו תמצית החוויה.

ת.
מ.
מעקב. נדמה שהמעקב מזמן למשוטט חוויה ייחודית. הנעקב מוביל את המשוטט/העוקב אל תוך התווך הפרטי, האישי שלו. באמצעות הנעקב מגיע המשוטט אל מרחב בלתי צפוי, וזאת תוך אימוץ אפשרי של נקודת המבט של הנעקב. נדמה שזו תשוקתו של המשוטט: לחוות את העיר מתוך עיני האחר. להיכנס לנעליו של האחר ולחיות, ולו לרגע קט, את הפנטזיה הזו. סוגית המעקב הנושקת לשוטטות נוכחת בעוצמה רבה בעבודותיה של סופי קאל. ככל חוויה מציצנית גם חווית המעקב מייצרת עונג צרוף הנובע מתוך השילוב שבין ידיעת הסיכון שבחציית גבולות אסורים לבין תחושת ההזדהות שבמפגש האינטימי עם האחר. במישור רחב יותר יש להידרש למעקב כמאפיין מרכזי של תרבות ימינו. חברת הפיקוח, חברת הבקרה, הופכת את המעקב לחווית יומיום. למעשה, המשוטט עצמו נתון למעקב. מעקב עצמי, כמו בפרויקט זה, אחר הנתיב בו צעד, אחר ההספק בו עמד; ומעקב אחר, תולדת העין הציבורית, הממסדית, הצופה במשוטט – ההולך ללא מטרה, המתעלם מנתיבים נוחים ואפשרויות יעילות – והמגדירה אותו כאיום על השיטה.

מ.

הצג הכל