מ. מפה. המפה היא מערכת של ייצוג, על-פי סימנים מוסכמים וברמת פירוט נתונה, של אזור, שדה או תחום. מהו היחס בין מפה ומיפוי לחווית השיטוט העירונית? על פניו, מדובר בשתי חוויות קוטביות: המפה היא למעשה הייצוג המושלם של הכוח. צייר המפות הוא מי ששולט בשטח. המשתמש במפה – מבקש להתנהל במרחב מתוך ידיעה, מתוך תכנון וצפיית פני העתיד. לעומת זאת, חווית השיטוט מעלה על נס אי-ידיעה, ספונטניות ומקריות. בתפיסה זו, השימוש במפה הוא נחלת התייר, הטייל המבקש שליטה, סדר, יציבות. ואולם במבט נוסף ניתן אולי להיווכח כי המרחק שבין המפה למשוטט אינו כה גדול. נדמה כי מה שקושר בין השניים הוא הדמיון. למעשה, הנקודה המרכזית העולה לנוכח המפה – כל מפה – נוגעת למידת הדיוק שלה, שהרי הקשר בין המפה לשטח הוא תמיד קשר סובייקטיבי: סרטוט המציאות, אינו העתקה מדויקת של המציאות אל הנייר אלא פרשנות של המציאות אומר הגיאוגרף יובל פורטוגלי (1996: 44). מפות מכילות תמיד "במינונים שונים ובתקופות שונות, את הידוע ואת הרצוי, את הדמיון ואת האמונה […]" (שם: 45). יוצא מכך, כי כדי לקשר בין המייצג (המפה) למיוצג (העולם) אנו נזקקים לקריאה מדמיינת של המפה: "עשיית המפה וקריאתה קשורות בדמיון, באפשרויות שלנו להפוך נקודות לעצמים ועצמים לנקודות […]" (פורטוגלי, 1996: 47). קורא המפות, כמו המשוטט החף מן המפה, חווים אם כן מסע בו הסימנים – במפה או בשטח – הם רק נקודת מוצא למסע מדומיין בערים סמויות מעין.

יומיום. בניגוד לחיים ייחודיים, שונים ויוצאי דופן, היומיום נוגע בחיי השגרה הרגילים, אלה המשכפלים עצמם מיום ליום. המושג מתייחס להרגלים שלנו, לאופן שבו אנו מתרַגְלים אליהם ומְתַרגלים אותם בפרקטיקות נתונות, באלמוניות, בעיקר במרחב הציבורי. "ביומיום אין לנו שם, יש מעט מאד מציאות אישית, כמעט ואין פנים, בדיוק כפי שאין לנו שום הגדרה חברתית שתקיים או תעטוף אותנו. ומקומו של היומיום לא יכירנו במקומות מגורינו, ולא במשרדים או בכנסיות, ואף לא בספריות או במוזיאונים. ביתו הוא ברחוב – אם בכלל" (Blanchot, 1987: 17, בתוך: ויגודר, יומן ויומיום).
בה בשעה שהיומיום מגדיר את ההיבטים הרגילים של שגרת חיינו הוא גם מגדיר את סך הפעילויות הספונטניות שלנו המתנערות מכל תכנון וסדירות. לפבר (Lefebvre) – מציין ויגודר – מאפיין את היומיום בהתייחסות ל'חסר המשמעות והבנאלי' ומוסיף 'הבלתי מוכר, כלומר, היומיום', שמסתיר ומגלה הן את ההיבט הרגיל והן את ההיבט הבלתי רגיל של חיינו Lefebvre, 1988: 78), בתוך: ויגודר, יומן ויומיום).
מושג היומיום מופיע בהרחבה בהגותו של חוקר התרבות מישל דה סרטו (De Certeau). בספרו המצאת היומיום (L'invention du Quotidien, 1980) עורך דה סרטו מחקר עומק על אופני השימוש, הצריכה והפרשנות של התרבות – של היומיום – על ידי האדם, כשהנחת הבסיס שלו היא שהאדם המשתמש באתריה של התרבות הפופולרית – הולך הרגל הצועד בעיר, לדוגמה – פועל בראש ובראשונה כצרכן ובו בזמן כיצרן של משמעויות. הממד האסטרטגי – החברתי, הקבוצתי, המוסדר, פוגש ביומיום את הממד הטקטי: מחוזו של היחיד – הסובייקטיבי, הספונטני, החתרני.

שוטטות. “לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון", כותב ולטר בנימין בחיבורו המשוטט. בתמצית: שוטטות היא הליכה ללא מטרה; חוויה של שיחרור מעול המטרה, פעולה של ערעור על מוסכמות חברתיות שבבסיסן תכליתיות, יעילות, והספק. בספרו The Flâneur כותב אדמונד וייט כי “יעד מסוים לשוטטות או הקצבה מחמירה של זמן סותרים בהגדרה את רוחו האמיתית של המשוטט”. האנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה מקמצת מאד בהגדרת השוטטות ומתרכזת בפן החוקי (עברייני) של המעשה. על פי ויקיפדיה: "שוטטות היא הליכה באפס מעשה וללא תכלית. כאשר השוטטות נעשית בנסיבות מחשידות, היא מהווה עבירה לפי סעיף 216(א)(5) לחוק העונשין המטיל חצי שנה מאסר על מי שנמצא "משוטט בחצרים או בקרבתם או בדרך או בכביש או בסביבתם, או במקום ציבורי, והכל בזמן ובנסיבות שיש בהם כדי להסיק שהוא מצא שם למטרה אסורה או פסולה".קסם השוטטות גלום בחווית הגילוי שהיא מאפשרת: "בשעה שמשוטטים יכול כל רחוב, ולו הצדדי והנטוש ביותר, להיהפך לקסום ואפוף מסתורין. במבטו הלא ממוקד מצליח המשוטט לחשוף את מה שנמצא מתחת לפני השטח, כמו מצלמה הקולטת דברים שהעין אינה רואה או מחמיצה. המשוטט חושף את הלא-מודע של העיר" כותב ההיסטוריון בועז נוימן. משתמע מכך כי שוטטות היא עמדה. פעולה חתרנית. עצם ההליכה ברגל בעיר היא ביטוי של כוח פוליטי עצמאי, שולי אמנם, אך חשוב, במיוחד לנוכח כוחה העצום של השיטה הקפיטליסטית המתבטא בין השאר בהגיון העיר, במבנה ובקצב החיים בה, ובכוחות הכלכליים המניעים אותה. הד לתפיסה זו ניסח התיאורטיקן וחוקר התרבות מישל דה סרטו. בספרו המצאת היומיום מתאר דה סרטו את הפעילות האנושית במרחב ככתיבתו מחדש: המרחב מאפשר פעילות מטאפורית עשירה (פעילות "טקטית" בלשונו של דה סרטו), הגוברת לעתים על עריצותה ונוקשותה של המערכת ("האסטרטגיה" בלשונו). העיר, כמרחב הפעולה של המשוטט, ריתקה את דמיונם של הוגי דעות ויוצרים רבים (חוג המשוטטים) בהם כאלה שעסקו בשוטטות פעילה, כאלה שהרהרו בה, וכאלה שראו בשוטטות ביטוי לחריגה משגרה, לחשיבה מחוץ לסדר הקיים; יצירתיות בפעולה.