במוקד פרויקט השוטטות עומדת ההתנגשות שבין סדר ומקריות. בין ארגון ושיטתיות לבין ספונטניות וחריגה מהגיון תועלתני. הנסיון לשמור על מתח זה אינו פשוט. כיצד משוטטים באופן הגיוני? כיצד מוצאים הגיון במעשה השיטוט? ובכלל, איך משוטטים בעיר מתוכננת ומטורפת כמו פריז – שהיא מצד אחד מפעל הנדסי מתוכנן לתלפיות ומצד אחר מבנה כאוטי בו אין ולו רחוב ישר אחד; עיר בת עשרים רובעים המתארגנים בסדר עוקב ובצורה שבלולית – עם כיוון השעון – מן המרכז החוצה.
ואיך לטייל? או במילים אחרות, איך להפוך את השוטטות לפרויקט?
המשורר הצרפתי גיום אפולינר (1918-1880) שרטט בשיריו קווים לדמותה של השוטטות הרומנטית. המשוטט, קורבן עזוב של אהבה שלא מתגשמת, מוצא פורקן בהליכה. גם שירו "המשוטט של שתי הגדות" הוא מעין שיר הלל לשוטטות.
כל שיטוט – פריזאי או לא – מתחיל עם ולטר בנימין. בנימין, מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, נולד בברלין ב1892 והתגלגל לצרפת ב1933. הוא חי בפריז עד לכיבושה ב1940, ביקש להימלט ממנה וכשנכשל בנסיונו – שם קץ לחייו בפורט-בו, בגבול צרפת-ספרד. בכתביו ביקש בנימין לפצח את הרעיון המודרני; לתאר את האדם החדש – תוצר השינוי ההיסטורי אותו יצרה המודרנה. הטכנולוגיה, העיר, הראווה – כל אלה סיפקו לבנימין כר נרחב לתהייה וביקורת.
הסופר ז'ורז' פרק (Perec) נולד ב-1936 בפריז למהגרים יהודים מפולין. אביו, שהתנדב לצבא הצרפתי, נהרג ב-1940. אמו מצאה את מותה באושוויץ ב-1943. פרק נמנה על חבורת אוליפו OuLiPo – Ouvroir de Littérature Potentielle)) – סדנה לספרות פוטנציאלית, שמנתה מתמטיקאים וסופרים דוגמת איטלו קאלווינו (הערים הסמויות מעין) ורמון קנו. ייעודה של אוליפו היה חשיפת גישות משעשעות ומשחקיות לכתיבה.
בכתביו של בודלר עצמו מהדהדת בעוצמה תשוקת השיטוט: "אין זה עיסוק השווה לכל נפש לטבול במרחץ ההמון: היכולת להתענג על האספסוף אמנות היא לכל דבר" (בודלר, [1896] 1997: 26).
הגדיר את הסחף כ"טכניקה של מעבר מואץ דרך סביבות מגוונות". התנועה הסיטואציוניסטית ביקשה ליצור מערכת חדשה, בלתי קבועה, משופעת בדמיון ובקישורים אקראיים ("סיטואציוניים"). קישורים אלה הם חלופה לקישוריות הרשמית הממסדית. הם מופיעים הן כמטאפורה של התנגדות פוליטית והן במובנים חברתיים-אסתטיים, כטכניקה של התנגדות לחברת הראווה ולמנגנוני הפיקוח-דיכוי שלה.
במהלך סוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים שהה הסופר האמריקאי פול אוסטר בצרפת למספר תקופות ארוכות. התשובה לשאלה, באיזה מידה הושפע אוסטר מכתבי הסיטואציניסטים, אולי אף מכתיבתו של פרק, אינה ברורה. ועם זאת, ספריו של אוסטר עתירים במשוטטים.
החלה לעסוק באמנות בשנת 1979. ידועה בזכות סדרת עבודות שבבסיסן ערעור ובחינה של גבולות האמנות והמוסר. קאל פועלת בטווח שבין משחק לבין חוק וסדר. המשחק אותו משחקת קאל יתבצע תמיד במסגרת "כללי משחק" נוקשים, כללים שרירותיים המוחלים על היומיום וגורמים להזרתו. למעשה בעבודותיה מטשטשת קאל את האבחנה שבין החיים, חייה הפרטיים, לבין מעשה האמנות אותו היא בוראת.
מקום מיוחד ברשימה זו של יוצרים והוגי דעות, משוטטים בעלי זיקה לפריז, ניתן לייחד לפועלו של הקולנוען דוד פרלוב. במהלך שנות העשרים לחייו בילה פרלוב, יליד ברזיל, כשש שנים בפריז. במהלכם צייר ועשה את צעדיו הראשונים בעולם הקולנוע. לאורך יצירתו של פרלוב ניכרת דבקותו ביומיומי, בפעוט ובשגרתי.
השוטטות, ריתקה גם את דמיונו של הפילוסוף ומבקר התרבות מישל דה סרטו. ספרו רב ההשפעה המצאת היומיום (L'invention du Quotidien, 1980) הוא מחקר עומק על אופני השימוש, הצריכה והפרשנות של התרבות –של היומיום– על ידי האדם. הנחת הבסיס של דה סרטו היא שהאדם המשתמש באתריה של התרבות הפופולרית פועל בראש ובראשונה כצרכן ובו בזמן כיצרן של משמעויות.
בני אדם. מה חלקם בפרויקט זה? (פרויקט? מיזם? מהלך? תרגיל?). האם המפגש המקרי, הבלתי אמצעי, עם בני אדם זרים, מוזרים אולי, בני המקום – הוא הוא מקור המשיכה של המשוטט – או שמא, מה שמייצר את התשוקה לצאת הוא עצם הרעיון. נדמה כי הרצון להפוך רעיון פילוסופי לפרקטיקה, אולי אף לפרקטיקה מענגת – ובכל אופן לחוויה שלא ניתן לתארה אלא באמצעות ביצועה בפועל – עלול להותיר את הממד האנושי, את הנוף האנושי, כמשני. בקיצור: האם מדובר בפרויקט "פילוסופי" גרידא, או שמסתתרת מאחוריו סקרנות, פתיחות אמיתית אל האחר?
מ. מפה. המפה היא מערכת של ייצוג, על-פי סימנים מוסכמים וברמת פירוט נתונה, של אזור, שדה או תחום. מהו היחס בין מפה ומיפוי לחווית השיטוט העירונית? על פניו, מדובר בשתי חוויות קוטביות: המפה היא למעשה הייצוג המושלם של הכוח. צייר המפות הוא מי ששולט בשטח. המשתמש במפה – מבקש להתנהל במרחב מתוך ידיעה, מתוך תכנון וצפיית פני העתיד. לעומת זאת, חווית השיטוט מעלה על נס אי-ידיעה, ספונטניות ומקריות. בתפיסה זו, השימוש במפה הוא נחלת התייר, הטייל המבקש שליטה, סדר, יציבות. ואולם במבט נוסף ניתן אולי להיווכח כי המרחק שבין המפה למשוטט אינו כה גדול. נדמה כי מה שקושר בין השניים הוא הדמיון. למעשה, הנקודה המרכזית העולה לנוכח המפה – כל מפה – נוגעת למידת הדיוק שלה, שהרי הקשר בין המפה לשטח הוא תמיד קשר סובייקטיבי: סרטוט המציאות, אינו העתקה מדויקת של המציאות אל הנייר אלא פרשנות של המציאות אומר הגיאוגרף יובל פורטוגלי (1996: 44). מפות מכילות תמיד "במינונים שונים ובתקופות שונות, את הידוע ואת הרצוי, את הדמיון ואת האמונה […]" (שם: 45). יוצא מכך, כי כדי לקשר בין המייצג (המפה) למיוצג (העולם) אנו נזקקים לקריאה מדמיינת של המפה: "עשיית המפה וקריאתה קשורות בדמיון, באפשרויות שלנו להפוך נקודות לעצמים ועצמים לנקודות […]" (פורטוגלי, 1996: 47). קורא המפות, כמו המשוטט החף מן המפה, חווים אם כן מסע בו הסימנים – במפה או בשטח – הם רק נקודת מוצא למסע מדומיין בערים סמויות מעין.
מ. מטאפורה. האם צריך להדגיש את המובן מאליו – את הממד המטאפורי שקיים כאן? צמד המילים "פרויקט שוטטות" מהדהד את המתח הקיומי הנוכח, בעוצמות שונות, בחיי כל בן אנוש. הרצון הטבעי בביטחון, בהישרדות, פוגש את הנטיה הברורה, הקפיטליסטית באופיה, לפעול על פי מטרות ויעדים, לראות בתנועה את התנאי להתקדמות, להצלחה. מאידך, "ההליכה בתלם", השמירה על חוקי העדר, על כיוון וקצב הזרימה של החברה מאותגר על יד קסם האינדיבידואליזם, ההליכה נגד הזרם, בניגוד לחוקים. ברור כי גם העמדה הכמו-חתרנית הזו היא חלק מהסדר. היא אינה יכולה להתקיים ללא הגדרת השיטה, ונראה כי גם השיטה מעדיפה לטפח בגינתה חלקה עצמאית לכאורה כזו. "ואנשים רוצים מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה" אמר המשורר.
