נוודות. צורת חיים שבסיסה הוא תנועה, ארעיות, פירוק וקונפליקט. הנווד מתנסה התנסות מסוכנת בשונה ובזר המאיים על הסדר החברתי, ונלחם בו בדרכים בלתי מקובלות. המילה traveler לקוחה מן המילה הצרפתית travaille, שפירושה מאמץ, עבודה וייסורים; היא קושרת את הטייל-הנווד עם התנסות נפשית עמוקה. זהו מפגש רדיקלי עם האחר, מפגש שאיננו נחלתו של התייר. בשונה מן החוויה התיירותית, הצורכת את האחר ואת תרבותו בעירבון מוגבל תוך הקפדה על יציבות ועל כיבוד החוק, הנווד מתחכך באופן אינטנסיבי עם המקום האחר, עם הזר והשונה, עם אי הוודאות וחוסר הבטחון.נטייה מוכרת היא לראות בחסר הבית, ה"הומלס", את הנווד האולטימטיבי, נווד בעל כורחו. האחרון הינו חלק בלתי נפרד מנופה של העיר. חסר אמצעים, חסר בית וחסר תעסוקה, הוא מיטלטל אנה ואנה על-פי תנועות הרחוב. לעתים מתואר ההומלס כנווד מתוך בחירה, אדם שירד מנכסיו אך יש לו פוטנציאל תעסוקתי או אינטלקטואלי, ואף-על-פי כן הוא בוחר ברחוב כזירה של פעולה. הוא בוחר לעבור על החוק, להחליף פְּנים בחוץ, ציבורי בפרטי. חסר הבית הופך את שיטוטיו להתרסה חזותית ולמחאה חברתית נגד חוקי התכנון והתברואה ונגד מסלולי הקישור הלגיטימיים של העיר. הנווד נע בנוף העירוני אך אינו רוצה להתערות בו. פן אחר של הנשמה ההומלסית הוא מהגרי העבודה המציפים את רחובותיהן של ערי עולם. עובדים אלה מופקרים לעריצותם של המעסיקים, נתונים למעקב וצפויים לגירוש – אם יוגדרו כ"שוהים בלתי חוקיים".המשוטט חסר הבית, שולח מבט מתריס אל המשוטט הבורגני. דווקא הוא, "דייר הרחוב", מודר למעשה מן המרחב הפיזי והנפשי שבתוכו הוא ממוקם; הרחוב אינו ביתו; קיומו כמו "שקוף".

דיגיטל. האם התרבות הדיגיטלית אינה, למעשה, מחוז השוטטות האולטימטיבי של ימינו? חווית צריכת התוכן של האדם הדיגיטלי מתאפיינת כיום בגודש וריבוי. הפלטפורמות הדיגיטליות השונות מבקשות להעניק למשתמש בהן נגישות גבוהה ומענה למכלול הולך וגובר של צרכים אנושיים – רגשיים, קוגניטיביים, מסחריים ועוד. לנגד עיננו נוצרת תרבות של מיידיות המתאפיינת במעברים חדים בין תכנים וערוצי מידע, בכיווץ התוכן לשורה של מקטעים קצרים ובלתי קשורים, בקיטוע וסגמנטציה, באסוציאטיביות הולכת וגוברת ועוד. פרגמנטציה זו, היוצרת תחביר חדש שהוא כולו פרי יוזמתו של המשתמש הפרטי, חותרת לכאורה נגד הכוח החברתי, המקובל והמוסכם. במובן זה, אפשר לראות את התרבות הדיגיטלית כצורה של שוטטות עכשווית. ברור כי מול עמדה זו יש להעמיד את הביקורת הנגדית הגורסת שהתרבות הדיגיטלית לא רק שאינה מפרקת את הכוח המרכזי אלא להיפך – מעצימה אותו באופן מתוחכם. הריבוי לכאורה שהיא מספקת, מגויס כולו לחיזוק המסר האחד: צריכה הולכת וגוברת של מותגים, שירותים וערכים שולטים, הסחת דעת המכוונת כולה לחיזוק השיטה וחלוקת הכוח הקיימת.

פריז. למה פריז? מדוע פריז מהווה אתר שוטטות הומה? מה הופך אותה יעד לפרויקט של שוטטות?. ניתן להצביע על מספר סיבות. המיידית שבהן: זו פריז. הדעת נותנת כי בעיר מלאת הוד והדר תזמן השוטטות חוויה מלאת עניין, ריגוש והפתעה. ויחד עם זאת, קיימות סיבות נוספות: בראש ובראשונה – המתח שבין סדר ודיסאוריינטציה – המאפיין את פריז, בשונה ממגה-ערים רבות אחרות. פריז תחומה בכביש טבעת כך שגבולותיה ברורים לכל. העיר עצמה מחולקת ל20 רובעים המסומנים בצורה בולטת במפות העיר ובשטח (כל שלט רחוב בפריז נושא גם את ציון הרובע). הסידור, ההנחה של הרובעים על גבי השטח והמפה, הגיוני וברור: בצורת ספירלה צומחת העיר מן האמצע ההיסטורי שלה אל עבר השוליים כשהרובע הראשון במרכז, ושאר הרובעים – עם כיוון השעון – מתפרסים מסביבו עד לרובע העשרים בחלק הצפון מזרחי של העיר. הסדר עומד בניגוד לתחושה המתעתעת של הולך הרגל בעיר. שלא כמו ערים מודרניות רבות, הסריג (הגריד) המאפיין ערים כניו-יורק ואף תל-אביב אינו חלק מן הנוף הפריזאי; רחובות הפרוסים שתי וערב קיימים אמנם אך בצורה מינורית בחלק מן הרובע הראשון של פריז. שאר העיר נדמית כמבוך של רחובות אלכסוניים, מעגליים, המשנים זווית וכיוון ומקשים עד מאד על ההתמצאות של ההלך. נדמה שלמשוטט זהו גן עדן. עניין נוסף נוגע למסורת השיטוט. נדמה שכל המשוטטים הקלאסיים הם בני פריז או אנשים שחלפו בפריז; כאלה שהעיר טבעה (הטביעה) בהם איזשהו חותם שיטוטי. במובן זה, פרויקט השוטטות מתכתב לכל אורכו עם חוג משוטטים זה.