עליה לרגל. מצויד במטרה מוגדרת היטב, יוצא עולה הרגל לדרכו. יעדו – אתר מקודש; מקום שבעצם ההגעה אליו יש משום קיום של מצווה או חובה מוסרית עמוקה. במובן זה עולה הרגל אינו משוטט. דרכו, כאמור, סלולה. אם קיים דמיון בין המשוטט לעולה הרגל הרי שהוא טמון בעובדה שכמו עולה הרגל, גם המשוטט (אך לא כל משוטט), פועל מתוך חובה, מתוך רצון לבדל עצמו מן היומיום באמצעות טקס. כמו עולה הרגל, גם המשוטט יוצא ממרחב הנוחות שלו ויוצא אל הלא-נודע, וזאת מתוך ציפיה כנה לעבור שינוי, להיגאל אולי. גם הפנטזיה מאחדת את עולה הרגל והמשוטט. עולה הרגל מדמיין בהכרח את המאורע המכונן – המאורע שהפך את המקום ל"משמעותי". גם המשוטט פועל במישור המדומיין כאשר הוא מרכיב סיפורים הקושרים את המקום בו הוא חולף עם אירועים מעברו התרבותי. כשהמשוטט מגיע, במקרה או לא, אל "המקום האמיתי": אתר שהיווה רקע לסרט אהוב, מקום עליו נסוב ספר מרגש, אתר "מקודש" של התרבות הפופולרית – נוצר דמיון בינו לבין עולה הרגל. שניהם חווים חוויה המתעקשת לחבר את המקום הפיזי עם הזיכרון הפנטסטי.

דיגיטל. האם התרבות הדיגיטלית אינה, למעשה, מחוז השוטטות האולטימטיבי של ימינו? חווית צריכת התוכן של האדם הדיגיטלי מתאפיינת כיום בגודש וריבוי. הפלטפורמות הדיגיטליות השונות מבקשות להעניק למשתמש בהן נגישות גבוהה ומענה למכלול הולך וגובר של צרכים אנושיים – רגשיים, קוגניטיביים, מסחריים ועוד. לנגד עיננו נוצרת תרבות של מיידיות המתאפיינת במעברים חדים בין תכנים וערוצי מידע, בכיווץ התוכן לשורה של מקטעים קצרים ובלתי קשורים, בקיטוע וסגמנטציה, באסוציאטיביות הולכת וגוברת ועוד. פרגמנטציה זו, היוצרת תחביר חדש שהוא כולו פרי יוזמתו של המשתמש הפרטי, חותרת לכאורה נגד הכוח החברתי, המקובל והמוסכם. במובן זה, אפשר לראות את התרבות הדיגיטלית כצורה של שוטטות עכשווית. ברור כי מול עמדה זו יש להעמיד את הביקורת הנגדית הגורסת שהתרבות הדיגיטלית לא רק שאינה מפרקת את הכוח המרכזי אלא להיפך – מעצימה אותו באופן מתוחכם. הריבוי לכאורה שהיא מספקת, מגויס כולו לחיזוק המסר האחד: צריכה הולכת וגוברת של מותגים, שירותים וערכים שולטים, הסחת דעת המכוונת כולה לחיזוק השיטה וחלוקת הכוח הקיימת.

התנסות. להתנסות ביומיום, זו מטרת 'פרויקט שוטטות'. להפוך רעיון פילוסופי לפרקטי. ליטול רעיונות מופשטים ולנסות להחיל אותם על החיים, ועם זאת – באופן תחום, מדיד במידת מה, באופן שניתן לדווח עליו ולמצוא בו משמעות נוספת, מעבר לתיאוריה. האם בעזיבת שולחן הכתיבה ו"הירידה לשטח" אכן יש משום הבנה טובה יותר של המציאות? ואולי להיפך – ייתכן כי דווקא השטח מצמצם עד מאד את יכולת ההסתכלות המרוחקת, האובייקטיבית?