עליה לרגל. מצויד במטרה מוגדרת היטב, יוצא עולה הרגל לדרכו. יעדו – אתר מקודש; מקום שבעצם ההגעה אליו יש משום קיום של מצווה או חובה מוסרית עמוקה. במובן זה עולה הרגל אינו משוטט. דרכו, כאמור, סלולה. אם קיים דמיון בין המשוטט לעולה הרגל הרי שהוא טמון בעובדה שכמו עולה הרגל, גם המשוטט (אך לא כל משוטט), פועל מתוך חובה, מתוך רצון לבדל עצמו מן היומיום באמצעות טקס. כמו עולה הרגל, גם המשוטט יוצא ממרחב הנוחות שלו ויוצא אל הלא-נודע, וזאת מתוך ציפיה כנה לעבור שינוי, להיגאל אולי. גם הפנטזיה מאחדת את עולה הרגל והמשוטט. עולה הרגל מדמיין בהכרח את המאורע המכונן – המאורע שהפך את המקום ל"משמעותי". גם המשוטט פועל במישור המדומיין כאשר הוא מרכיב סיפורים הקושרים את המקום בו הוא חולף עם אירועים מעברו התרבותי. כשהמשוטט מגיע, במקרה או לא, אל "המקום האמיתי": אתר שהיווה רקע לסרט אהוב, מקום עליו נסוב ספר מרגש, אתר "מקודש" של התרבות הפופולרית – נוצר דמיון בינו לבין עולה הרגל. שניהם חווים חוויה המתעקשת לחבר את המקום הפיזי עם הזיכרון הפנטסטי.

מעקב. נדמה שהמעקב מזמן למשוטט חוויה ייחודית. הנעקב מוביל את המשוטט/העוקב אל תוך התווך הפרטי, האישי שלו. באמצעות הנעקב מגיע המשוטט אל מרחב בלתי צפוי, וזאת תוך אימוץ אפשרי של נקודת המבט של הנעקב. נדמה שזו תשוקתו של המשוטט: לחוות את העיר מתוך עיני האחר. להיכנס לנעליו של האחר ולחיות, ולו לרגע קט, את הפנטזיה הזו. סוגית המעקב הנושקת לשוטטות נוכחת בעוצמה רבה בעבודותיה של סופי קאל. ככל חוויה מציצנית גם חווית המעקב מייצרת עונג צרוף הנובע מתוך השילוב שבין ידיעת הסיכון שבחציית גבולות אסורים לבין תחושת ההזדהות שבמפגש האינטימי עם האחר. במישור רחב יותר יש להידרש למעקב כמאפיין מרכזי של תרבות ימינו. חברת הפיקוח, חברת הבקרה, הופכת את המעקב לחווית יומיום. למעשה, המשוטט עצמו נתון למעקב. מעקב עצמי, כמו בפרויקט זה, אחר הנתיב בו צעד, אחר ההספק בו עמד; ומעקב אחר, תולדת העין הציבורית, הממסדית, הצופה במשוטט – ההולך ללא מטרה, המתעלם מנתיבים נוחים ואפשרויות יעילות – והמגדירה אותו כאיום על השיטה.