מ. מפה. המפה היא מערכת של ייצוג, על-פי סימנים מוסכמים וברמת פירוט נתונה, של אזור, שדה או תחום. מהו היחס בין מפה ומיפוי לחווית השיטוט העירונית? על פניו, מדובר בשתי חוויות קוטביות: המפה היא למעשה הייצוג המושלם של הכוח. צייר המפות הוא מי ששולט בשטח. המשתמש במפה – מבקש להתנהל במרחב מתוך ידיעה, מתוך תכנון וצפיית פני העתיד. לעומת זאת, חווית השיטוט מעלה על נס אי-ידיעה, ספונטניות ומקריות. בתפיסה זו, השימוש במפה הוא נחלת התייר, הטייל המבקש שליטה, סדר, יציבות. ואולם במבט נוסף ניתן אולי להיווכח כי המרחק שבין המפה למשוטט אינו כה גדול. נדמה כי מה שקושר בין השניים הוא הדמיון. למעשה, הנקודה המרכזית העולה לנוכח המפה – כל מפה – נוגעת למידת הדיוק שלה, שהרי הקשר בין המפה לשטח הוא תמיד קשר סובייקטיבי: סרטוט המציאות, אינו העתקה מדויקת של המציאות אל הנייר אלא פרשנות של המציאות אומר הגיאוגרף יובל פורטוגלי (1996: 44). מפות מכילות תמיד "במינונים שונים ובתקופות שונות, את הידוע ואת הרצוי, את הדמיון ואת האמונה […]" (שם: 45). יוצא מכך, כי כדי לקשר בין המייצג (המפה) למיוצג (העולם) אנו נזקקים לקריאה מדמיינת של המפה: "עשיית המפה וקריאתה קשורות בדמיון, באפשרויות שלנו להפוך נקודות לעצמים ועצמים לנקודות […]" (פורטוגלי, 1996: 47). קורא המפות, כמו המשוטט החף מן המפה, חווים אם כן מסע בו הסימנים – במפה או בשטח – הם רק נקודת מוצא למסע מדומיין בערים סמויות מעין.

קצב. האם יש חשיבות לקצב ההליכה, ואם כן – מהו הקצב הראוי לשוטטות? הדעת נותנת כי ככלל, שוטטות מתנהלת בניחותא, בקצב איטי. באין יעד מוגדר או שורת מונומנטים אותם "חייבים לראות" בזמן קצוב, כאשר המשוטט אינו פועל תחת איום ה-dead line, מתאפשרת שוטטות בריאה. למול קצב החיים, לנוכח קצב הזרימה האנושית במרחב העירוני, הכתבת קצב איטי אינה פשוטה כלל ועיקר. בענין זה, ב‑1839, מספר ולטר בנימין, הופיעה לרגע אופנה חדשה בפסאז'ים של פריז: ללכת מלווה בצב (ממשי) שייאלץ את ההולך ללכת בקצב הליכתו. על כך מוסיף הסופר הצ'כי מילן קונדרה: "קיים קשר חשאי בין האִטיות והזיכרון, בין המהירות והשכחה […] במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האִטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השכחה."

כתיבה. ברמה המיידית, נדמה כי תהום פעורה בין פעולת הכתיבה וחווית השוטטות. הראשונה נעשית בדרך כלל במצב נייח, לרוב במרחב סגור: דחף פנימי מבקש ביטוי ומתגשם בצורה של כתמי דיו המונחים בסדר מסוים על גבי הדף (או צלמיות על מסך המחשב). השוטטות היא פעולה פיזית המתבצעת בתנועה, במרחב העירוני. שתי הפרקטיקות מתקיימות בדרך כלל ביחידות.
ועם זאת קיימת זיקה ברורה בין השניים. כתיבה היא (גם) פעולה מרחבית. את ספרו חלל וכו': מבחר מרחבים, בוחר ז'ורז' פרק לפתוח בניתוח הכתיבה על הדף: "אני כותב: אני משרטט מילים על דף […] הטקסט מתהווה, מתגשם, מתמקם, מתאבן […] אני כותב: אני שוכן בדף הנייר שלי".
המרחב ספוג היטב בלשון. אנו מדברים על "מבנה של טקסט", "בית בשיר", "טור", "עמוד". גם ז'אק דרידה נגע בזיקה שבין בניין לכתיבה, אותה הוא ראה כסוג מיוחד של קונפיגורציה מרחבית: "אין דבר מחוץ לטקסט ]…] בנייה היא כתיבת טקסט".
נראה אם כן כי הצמדת ה"פרויקט" למעשה השוטטות אינה מופרכת. בבסיו של כל מהלך של פירוק וערעור, קיים תכנון וציות לכללים של מבנה וצורה.