כתיבה. ברמה המיידית, נדמה כי תהום פעורה בין פעולת הכתיבה וחווית השוטטות. הראשונה נעשית בדרך כלל במצב נייח, לרוב במרחב סגור: דחף פנימי מבקש ביטוי ומתגשם בצורה של כתמי דיו המונחים בסדר מסוים על גבי הדף (או צלמיות על מסך המחשב). השוטטות היא פעולה פיזית המתבצעת בתנועה, במרחב העירוני. שתי הפרקטיקות מתקיימות בדרך כלל ביחידות.
ועם זאת קיימת זיקה ברורה בין השניים. כתיבה היא (גם) פעולה מרחבית. את ספרו חלל וכו': מבחר מרחבים, בוחר ז'ורז' פרק לפתוח בניתוח הכתיבה על הדף: "אני כותב: אני משרטט מילים על דף […] הטקסט מתהווה, מתגשם, מתמקם, מתאבן […] אני כותב: אני שוכן בדף הנייר שלי".
המרחב ספוג היטב בלשון. אנו מדברים על "מבנה של טקסט", "בית בשיר", "טור", "עמוד". גם ז'אק דרידה נגע בזיקה שבין בניין לכתיבה, אותה הוא ראה כסוג מיוחד של קונפיגורציה מרחבית: "אין דבר מחוץ לטקסט ]…] בנייה היא כתיבת טקסט".
נראה אם כן כי הצמדת ה"פרויקט" למעשה השוטטות אינה מופרכת. בבסיו של כל מהלך של פירוק וערעור, קיים תכנון וציות לכללים של מבנה וצורה.

מ. מפה. המפה היא מערכת של ייצוג, על-פי סימנים מוסכמים וברמת פירוט נתונה, של אזור, שדה או תחום. מהו היחס בין מפה ומיפוי לחווית השיטוט העירונית? על פניו, מדובר בשתי חוויות קוטביות: המפה היא למעשה הייצוג המושלם של הכוח. צייר המפות הוא מי ששולט בשטח. המשתמש במפה – מבקש להתנהל במרחב מתוך ידיעה, מתוך תכנון וצפיית פני העתיד. לעומת זאת, חווית השיטוט מעלה על נס אי-ידיעה, ספונטניות ומקריות. בתפיסה זו, השימוש במפה הוא נחלת התייר, הטייל המבקש שליטה, סדר, יציבות. ואולם במבט נוסף ניתן אולי להיווכח כי המרחק שבין המפה למשוטט אינו כה גדול. נדמה כי מה שקושר בין השניים הוא הדמיון. למעשה, הנקודה המרכזית העולה לנוכח המפה – כל מפה – נוגעת למידת הדיוק שלה, שהרי הקשר בין המפה לשטח הוא תמיד קשר סובייקטיבי: סרטוט המציאות, אינו העתקה מדויקת של המציאות אל הנייר אלא פרשנות של המציאות אומר הגיאוגרף יובל פורטוגלי (1996: 44). מפות מכילות תמיד "במינונים שונים ובתקופות שונות, את הידוע ואת הרצוי, את הדמיון ואת האמונה […]" (שם: 45). יוצא מכך, כי כדי לקשר בין המייצג (המפה) למיוצג (העולם) אנו נזקקים לקריאה מדמיינת של המפה: "עשיית המפה וקריאתה קשורות בדמיון, באפשרויות שלנו להפוך נקודות לעצמים ועצמים לנקודות […]" (פורטוגלי, 1996: 47). קורא המפות, כמו המשוטט החף מן המפה, חווים אם כן מסע בו הסימנים – במפה או בשטח – הם רק נקודת מוצא למסע מדומיין בערים סמויות מעין.

סרט. זיקה הדוקה מתקיימת בין השוטטות וסרט הקולנוע. המשוטט "חי בסרט": עצם פעולת ההליכה מייצרת תחלופה מהירה ומתמשכת של מראות; קולאז' חזותי אותו עשוי המשוטט לצרוך כחוויה קולנועית, זאת תוך שהוא בורר ומארגן (עורך) את הדברים לכדי משמעות נבחרת. ה-TRAVELING SHOT – תנועת מצלמה המדמה את ההליכה האנושית (או הנסיעה) – הפכה זה מכבר למוסכמה צורנית שכיחה, הנרתמת להנחלת נקודת מבט אישית (ועם זאת, כמו "אובייקטיבית") אודות המציאות. (מעניין שדווקא את השימוש בTRAVELING SHOT הגדיר גודאר כהחלטה מוסרית). היבט נוסף של הקשר קולנוע-שוטטות נוגע למקומה של העיר בקולנוע. מעבר למרכזיותה כרקע לעלילה, לוקיישן שכיח וראוי, העיר גופא היא נושא לסרטים רבים. בדוגמת מופת לכך, ברלין – סימפוניה של עיר (ולטר רוטמן, 1927) משמשת העיר כגיבורה מרכזית. בסרט האבסטרקטי, המבוסס על שיטוט כמו אקראי, הדגיש רוטמן את המונוטוניות, הקצב והמכניות, של העיר כייצוגים האולטימטיביים של המודרניזם. המבנה הארכיטקטוני והמרחבי, קצב החיים, הצל הנופל, הקונפליקט שבין פני השטח למבט העולה מעלה אל הבניין – כל אלה המשיכו ללכוד את דמיונם של במאים רבים לאורך כל תולדות הקולנוע.

הזיכרון הקולנועי מכונן קשר נוסף בין המשוטט למסך הקולנוע. לא אחת, במסגרת השוטטות נחווית – במקרה או של במקרה – עליה לרגל אל הלוקיישן הקולנועי. המשוטט נתקל במקום אמיתי או מדומיין בו צולמה סצינה מרגשת או סרט חשוב. החוויה הפיסית מתמזגת עם זיכרון חווית הצפייה בסרט הקולנוע. דרך דימויי הסרט והנסיבות בהן צפינו בו, חודר הסרט אל תוך חווית השיטוט.