מ. מטאפורה. האם צריך להדגיש את המובן מאליו – את הממד המטאפורי שקיים כאן? צמד המילים "פרויקט שוטטות" מהדהד את המתח הקיומי הנוכח, בעוצמות שונות, בחיי כל בן אנוש. הרצון הטבעי בביטחון, בהישרדות, פוגש את הנטיה הברורה, הקפיטליסטית באופיה, לפעול על פי מטרות ויעדים, לראות בתנועה את התנאי להתקדמות, להצלחה. מאידך, "ההליכה בתלם", השמירה על חוקי העדר, על כיוון וקצב הזרימה של החברה מאותגר על יד קסם האינדיבידואליזם, ההליכה נגד הזרם, בניגוד לחוקים. ברור כי גם העמדה הכמו-חתרנית הזו היא חלק מהסדר. היא אינה יכולה להתקיים ללא הגדרת השיטה, ונראה כי גם השיטה מעדיפה לטפח בגינתה חלקה עצמאית לכאורה כזו. "ואנשים רוצים מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה" אמר המשורר.

מקום. מרחב המוגדר על-ידי גבול פיזי או נפשי. המקום מתהווה כאשר עבור אדם אחד או קבוצה של אנשים, סביבה נתונה לובשת צורה של נוכחות מתמשכת ויציבה. המקום נוסד באמצעות סיפור מכונן (היסטוריה), הקושר בינו לבין יושביו. המקום הוא תמיד "מחוז של זיכרון". למקום משמעויות רבות: טופוגרפיות, גיאוגרפיות, נפשיות, דתיות, פילוסופיות, יומיומיות ועוד. נדמה כי המקום הוא השיקוף המושלם של הנפש המבקשת בטחון בסביבה כאוטית ובלתי בטוחה. התפיסה הקלאסית והמודרנית (אפלטון, אריסטו, קאנט) קושרת את ה"מקום" עם מושגים מכוננים כגון יציבות, זהות וסדר. במסורת היהודית, המקום הוא אחד מתוארי האל.

תיעוד. מה הקשר בין תיעוד לשוטטות? האם מעשה התיעוד אינו חותר בפועל תחת רעיון השוטטות? השוטטות היא עניין אינטימי מאד; מפגש אישי בין אדם למקום המתקיים ברובו בתנועה. תיעוד – צילומי, קולנועי – מצריך אורך רוח; התבוננות שקטה; מאמץ וסבלנות. נדמה שהרצון לתעד גורר התאמה והכפפה של השוטטות, לעיתים בצורה בלתי מודעת, לאילוצי התיעוד ובכך פוגם בשוטטות ה"טהורה". מצד שני, האם התיעוד אינו נשמת אפו של משוטט?. האם יש תכלית לשיטוט שאינו מתועד? הרי חוג המשוטטים כולו תיעד את שוטטויותיו בהרחבה. ואם כן, מה קודם למה? תהייה נוספת: האם קיימת טכניקה מועדפת לתיעוד השוטטות? ומתי יש לתעד? תוך כדי השוטטות?, בכתיבה אובססיבית?, בהקלטת קולות ורשמים? בצילום בלתי פוסק? או שמא יש "לקחת מרחק", ולתעד בדיעבד? לאפשר לחוויה לשקוע, ואולי להחמיץ בתוך כך משהו מן הספונטניות, מן הראשוניות. שאלה נוספת עניינה היחס שבין המתעד לסביבה המתועדת. באיזו מידה עיוסקו של המתעד במלאכת התיעוד מסמנת אותו בעיני הסביבה כחריג, כמי שיש להמנע ממנו , (או להיפך – כמי שיש להציג למולו חזות מלאכותית, מיופה, של המציאות). במילים אחרות, עד כמה המתעד חופשי לשוטט. שאלה אסתטית נוגעת לנטיה הטבעית לייפות את התיעוד, למסגר את המראות בדרך "הולמת", פרופורציונית. לחפש קומפוזיציה מעניינת. המשוטט אינו מתעכב על שכאלה, המראות הנגלים בפניו משתנים במהירות; . זו תמצית החוויה.