דיגיטל. האם התרבות הדיגיטלית אינה, למעשה, מחוז השוטטות האולטימטיבי של ימינו? חווית צריכת התוכן של האדם הדיגיטלי מתאפיינת כיום בגודש וריבוי. הפלטפורמות הדיגיטליות השונות מבקשות להעניק למשתמש בהן נגישות גבוהה ומענה למכלול הולך וגובר של צרכים אנושיים – רגשיים, קוגניטיביים, מסחריים ועוד. לנגד עיננו נוצרת תרבות של מיידיות המתאפיינת במעברים חדים בין תכנים וערוצי מידע, בכיווץ התוכן לשורה של מקטעים קצרים ובלתי קשורים, בקיטוע וסגמנטציה, באסוציאטיביות הולכת וגוברת ועוד. פרגמנטציה זו, היוצרת תחביר חדש שהוא כולו פרי יוזמתו של המשתמש הפרטי, חותרת לכאורה נגד הכוח החברתי, המקובל והמוסכם. במובן זה, אפשר לראות את התרבות הדיגיטלית כצורה של שוטטות עכשווית. ברור כי מול עמדה זו יש להעמיד את הביקורת הנגדית הגורסת שהתרבות הדיגיטלית לא רק שאינה מפרקת את הכוח המרכזי אלא להיפך – מעצימה אותו באופן מתוחכם. הריבוי לכאורה שהיא מספקת, מגויס כולו לחיזוק המסר האחד: צריכה הולכת וגוברת של מותגים, שירותים וערכים שולטים, הסחת דעת המכוונת כולה לחיזוק השיטה וחלוקת הכוח הקיימת.

צילום. הצלם ועדשת המצלמה ממסגרים באופן סובייקטיבי את המציאות הנגלית בפניהם ובוראים בתוך כך מציאות חדשה. מבטו של המשוטט מרפרף על פני המראות שהעיר מזמנת לו, הוא צד מבטים אלטרנטיביים על העיר. מראות העיר כמו מחזירים לו מבט. ואולם המצלמה גופא מהווה חייץ בין המשוטט לחוויה. מתברר כי למרות שהמשוטט העכשווי פועל בעידן המתעד את עצמו לעייפה, הרי שהבחירה לצלם במרחב הציבורי עשויה לעורר חשדנות, התנגדות ואף אלימות. באחיזת המצלמה המשוטט מצביע על המציאות שמולו ככזו הראויה לתיעוד. בכך מסמן המשוטט את עצמו כזר, כחיצוני לסיטואציה היומיומית אותה הוא מתעד.

קצב. האם יש חשיבות לקצב ההליכה, ואם כן – מהו הקצב הראוי לשוטטות? הדעת נותנת כי ככלל, שוטטות מתנהלת בניחותא, בקצב איטי. באין יעד מוגדר או שורת מונומנטים אותם "חייבים לראות" בזמן קצוב, כאשר המשוטט אינו פועל תחת איום ה-dead line, מתאפשרת שוטטות בריאה. למול קצב החיים, לנוכח קצב הזרימה האנושית במרחב העירוני, הכתבת קצב איטי אינה פשוטה כלל ועיקר. בענין זה, ב‑1839, מספר ולטר בנימין, הופיעה לרגע אופנה חדשה בפסאז'ים של פריז: ללכת מלווה בצב (ממשי) שייאלץ את ההולך ללכת בקצב הליכתו. על כך מוסיף הסופר הצ'כי מילן קונדרה: "קיים קשר חשאי בין האִטיות והזיכרון, בין המהירות והשכחה […] במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האִטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השכחה."