חזרה. תשוקתו של המשוטט היא לגלות מחדש את המוכר, את הידוע; לפרוץ נתיבים חדשים, אפשרויות חדשות, של התבוננות בקיים. במציאות זו חוזר המשוטט מדי פעם, באקראי אולי, למקום בו חלף גם בעבר. האם יוכל המשוטט להתבונן במקום בעיניים חדשות? נדמה כי החזרה – באותה דרך, לאותו מקום – מעניקה למשוטט מראית עין של יציבות; התענגות הנובעת מתוך ההסתמכות על המוכר, הבטוח.

יומיום. בניגוד לחיים ייחודיים, שונים ויוצאי דופן, היומיום נוגע בחיי השגרה הרגילים, אלה המשכפלים עצמם מיום ליום. המושג מתייחס להרגלים שלנו, לאופן שבו אנו מתרַגְלים אליהם ומְתַרגלים אותם בפרקטיקות נתונות, באלמוניות, בעיקר במרחב הציבורי. "ביומיום אין לנו שם, יש מעט מאד מציאות אישית, כמעט ואין פנים, בדיוק כפי שאין לנו שום הגדרה חברתית שתקיים או תעטוף אותנו. ומקומו של היומיום לא יכירנו במקומות מגורינו, ולא במשרדים או בכנסיות, ואף לא בספריות או במוזיאונים. ביתו הוא ברחוב – אם בכלל" (Blanchot, 1987: 17, בתוך: ויגודר, יומן ויומיום).
בה בשעה שהיומיום מגדיר את ההיבטים הרגילים של שגרת חיינו הוא גם מגדיר את סך הפעילויות הספונטניות שלנו המתנערות מכל תכנון וסדירות. לפבר (Lefebvre) – מציין ויגודר – מאפיין את היומיום בהתייחסות ל'חסר המשמעות והבנאלי' ומוסיף 'הבלתי מוכר, כלומר, היומיום', שמסתיר ומגלה הן את ההיבט הרגיל והן את ההיבט הבלתי רגיל של חיינו Lefebvre, 1988: 78), בתוך: ויגודר, יומן ויומיום).
מושג היומיום מופיע בהרחבה בהגותו של חוקר התרבות מישל דה סרטו (De Certeau). בספרו המצאת היומיום (L'invention du Quotidien, 1980) עורך דה סרטו מחקר עומק על אופני השימוש, הצריכה והפרשנות של התרבות – של היומיום – על ידי האדם, כשהנחת הבסיס שלו היא שהאדם המשתמש באתריה של התרבות הפופולרית – הולך הרגל הצועד בעיר, לדוגמה – פועל בראש ובראשונה כצרכן ובו בזמן כיצרן של משמעויות. הממד האסטרטגי – החברתי, הקבוצתי, המוסדר, פוגש ביומיום את הממד הטקטי: מחוזו של היחיד – הסובייקטיבי, הספונטני, החתרני.

קצב. האם יש חשיבות לקצב ההליכה, ואם כן – מהו הקצב הראוי לשוטטות? הדעת נותנת כי ככלל, שוטטות מתנהלת בניחותא, בקצב איטי. באין יעד מוגדר או שורת מונומנטים אותם "חייבים לראות" בזמן קצוב, כאשר המשוטט אינו פועל תחת איום ה-dead line, מתאפשרת שוטטות בריאה. למול קצב החיים, לנוכח קצב הזרימה האנושית במרחב העירוני, הכתבת קצב איטי אינה פשוטה כלל ועיקר. בענין זה, ב‑1839, מספר ולטר בנימין, הופיעה לרגע אופנה חדשה בפסאז'ים של פריז: ללכת מלווה בצב (ממשי) שייאלץ את ההולך ללכת בקצב הליכתו. על כך מוסיף הסופר הצ'כי מילן קונדרה: "קיים קשר חשאי בין האִטיות והזיכרון, בין המהירות והשכחה […] במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האִטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השכחה."