סיפורי דרך על מפת העיר

סיפורי דרך

  • ב.

    בני אדם. מה חלקם בפרויקט זה? (פרויקט? מיזם? מהלך? תרגיל?). האם המפגש המקרי, הבלתי אמצעי, עם בני אדם זרים, מוזרים אולי, בני המקום – הוא הוא מקור המשיכה של המשוטט – או שמא, מה שמייצר את התשוקה לצאת הוא עצם הרעיון. נדמה כי הרצון להפוך רעיון פילוסופי לפרקטיקה, אולי אף לפרקטיקה מענגת – ובכל אופן לחוויה שלא ניתן לתארה אלא באמצעות ביצועה בפועל – עלול להותיר את הממד האנושי, את הנוף האנושי, כמשני. בקיצור: האם מדובר בפרויקט "פילוסופי" גרידא, או שמסתתרת מאחוריו סקרנות, פתיחות אמיתית אל האחר?

    ב.
  • ק.

    קצב. האם יש חשיבות לקצב ההליכה, ואם כן – מהו הקצב הראוי לשוטטות? הדעת נותנת כי ככלל, שוטטות מתנהלת בניחותא, בקצב איטי. באין יעד מוגדר או שורת מונומנטים אותם "חייבים לראות" בזמן קצוב, כאשר המשוטט אינו פועל תחת איום ה-dead line, מתאפשרת שוטטות בריאה. למול קצב החיים, לנוכח קצב הזרימה האנושית במרחב העירוני, הכתבת קצב איטי אינה פשוטה כלל ועיקר. בענין זה, ב‑1839, מספר ולטר בנימין, הופיעה לרגע אופנה חדשה בפסאז'ים של פריז: ללכת מלווה בצב (ממשי) שייאלץ את ההולך ללכת בקצב הליכתו. על כך מוסיף הסופר הצ'כי מילן קונדרה: "קיים קשר חשאי בין האִטיות והזיכרון, בין המהירות והשכחה […] במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האִטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השכחה."

    ק.
  • ח.

    חזרה. תשוקתו של המשוטט היא לגלות מחדש את המוכר, את הידוע; לפרוץ נתיבים חדשים, אפשרויות חדשות, של התבוננות בקיים. במציאות זו חוזר המשוטט מדי פעם, באקראי אולי, למקום בו חלף גם בעבר. האם יוכל המשוטט להתבונן במקום בעיניים חדשות? נדמה כי החזרה – באותה דרך, לאותו מקום – מעניקה למשוטט מראית עין של יציבות; התענגות הנובעת מתוך ההסתמכות על המוכר, הבטוח.

    ח.

חוג המשוטטים

דוד פרלוב
סופי קאל
מישל דה סרטו
גי דבור
ז'ורז' פרק
שארל בודלר
ולטר בנימין
גיום אפולינר
פול אוסטר