סיפורי דרך על מפת העיר

סיפורי דרך

  • ז.

    זהות/זרות. שאלת מפתח בפרויקט שוטטות זה נוגעת לקשר שבין קירבתו או זרותו של המשוטט למקום. במילים אחרות, מיהו המשוטט הקלאסי? בן המקום? הזר? זה שמקרוב בא?. על פניו, נדמה כי עירו של בן המקום איננה המצע אידיאלי לשוטטות. הרגלים וסדירויות, לוחות זמנים והתחייבויות, שגרת היומיום – אלה חותרים כנגד השוטטות. יש להודות, קשה עד בלתי אפשרי להתהלך בעירך כתייר, לחוות את העיר, מדי יום, בעיניים חדשות. יחד עם זאת, אם אכן השוטטות הינה, במידה רבה, פירוק של הסדר הקיים, הרי שדווקא תושב העיר, המורגל בה, דווקא הוא – בהכירו בכך – עשוי להתאים יותר לפירוקו של המוכר, להסתכלות בעין חדשה על הקיים. דומה שגם הזר אינו המשוטט המושלם. הזר, הרואה בעיר איום, מחפש את הבטחון, את הדרך הסלולה, את מפת הדרכים שתוביל אותו אל המוכר, אל הבטוח. ייתכן כי המשוטט חייב להיות איש ביניים. לא זר מוחלט, אך מאידך גם לא תושב הקבע. תייר מקצועי. משוטט מיומן, בטוח ופתוח להפתעות, מי שעיתותיו בידיו – הוא ישוטט.

    ז.
  • ז.

    זיכרון. זיכרון היא היסוד המחבר בין רעיון למקום. אמנות הזיכרון מבית היוצר של המשורר היווני סימונידס, וממשיכו – קיקרו, התבססה על ההנחה כי טכניקת הזיכרון מתבססת על שני מושגים: מקום (בלטינית, Loci) ודימוי (Imagine). לפי שיטה זו, על הזוכר לבחור מקומות ודימויים מנטליים ולאחסנם "במקומות, כך שסדר המקומות ישמר את סדר הדברים ודימויי הדברים יציינו את הדברים עצמם" (בורסטין, 1983: 374). טכניקת הזיכרון התבססה על בניית ארמון מנטלי, שבכל אחד מחדריו ממוקם חלק מהדבר שרוצים לזכור, לצד חפץ בולט. ניתן לומר כי המשוטט הוא צייד של זיכרונות. אך האם קיים שיטוט "נקי" לחלוטין?, שיטוט שהזיכרון אינו מתערב בו, מתווה אותו?. נדמה שהשוטטות היא, למעשה, זיכרון בתנועה, או תנועה של הזיכרון. המשוטט תמיד חוזר, ובמובן זה, כל שיטוט הוא שיחזור: הבנייה של גירסה מעודכנת, "נכונה" יותר, של המציאות בעיני המשוטט.

    ז.
  • כ.

    כתיבה. ברמה המיידית, נדמה כי תהום פעורה בין פעולת הכתיבה וחווית השוטטות. הראשונה נעשית בדרך כלל במצב נייח, לרוב במרחב סגור: דחף פנימי מבקש ביטוי ומתגשם בצורה של כתמי דיו המונחים בסדר מסוים על גבי הדף (או צלמיות על מסך המחשב). השוטטות היא פעולה פיזית המתבצעת בתנועה, במרחב העירוני. שתי הפרקטיקות מתקיימות בדרך כלל ביחידות.
    ועם זאת קיימת זיקה ברורה בין השניים. כתיבה היא (גם) פעולה מרחבית. את ספרו חלל וכו': מבחר מרחבים, בוחר ז'ורז' פרק לפתוח בניתוח הכתיבה על הדף: "אני כותב: אני משרטט מילים על דף […] הטקסט מתהווה, מתגשם, מתמקם, מתאבן […] אני כותב: אני שוכן בדף הנייר שלי".
    המרחב ספוג היטב בלשון. אנו מדברים על "מבנה של טקסט", "בית בשיר", "טור", "עמוד". גם ז'אק דרידה נגע בזיקה שבין בניין לכתיבה, אותה הוא ראה כסוג מיוחד של קונפיגורציה מרחבית: "אין דבר מחוץ לטקסט ]…] בנייה היא כתיבת טקסט".
    נראה אם כן כי הצמדת ה"פרויקט" למעשה השוטטות אינה מופרכת. בבסיו של כל מהלך של פירוק וערעור, קיים תכנון וציות לכללים של מבנה וצורה.

    כ.

חוג המשוטטים

דוד פרלוב
סופי קאל
מישל דה סרטו
גי דבור
ז'ורז' פרק
שארל בודלר
ולטר בנימין
גיום אפולינר
פול אוסטר