זיכרון. זיכרון היא היסוד המחבר בין רעיון למקום. אמנות הזיכרון מבית היוצר של המשורר היווני סימונידס, וממשיכו – קיקרו, התבססה על ההנחה כי טכניקת הזיכרון מתבססת על שני מושגים: מקום (בלטינית, Loci) ודימוי (Imagine). לפי שיטה זו, על הזוכר לבחור מקומות ודימויים מנטליים ולאחסנם "במקומות, כך שסדר המקומות ישמר את סדר הדברים ודימויי הדברים יציינו את הדברים עצמם" (בורסטין, 1983: 374). טכניקת הזיכרון התבססה על בניית ארמון מנטלי, שבכל אחד מחדריו ממוקם חלק מהדבר שרוצים לזכור, לצד חפץ בולט. ניתן לומר כי המשוטט הוא צייד של זיכרונות. אך האם קיים שיטוט "נקי" לחלוטין?, שיטוט שהזיכרון אינו מתערב בו, מתווה אותו?. נדמה שהשוטטות היא, למעשה, זיכרון בתנועה, או תנועה של הזיכרון. המשוטט תמיד חוזר, ובמובן זה, כל שיטוט הוא שיחזור: הבנייה של גירסה מעודכנת, "נכונה" יותר, של המציאות בעיני המשוטט.

מקום. מרחב המוגדר על-ידי גבול פיזי או נפשי. המקום מתהווה כאשר עבור אדם אחד או קבוצה של אנשים, סביבה נתונה לובשת צורה של נוכחות מתמשכת ויציבה. המקום נוסד באמצעות סיפור מכונן (היסטוריה), הקושר בינו לבין יושביו. המקום הוא תמיד "מחוז של זיכרון". למקום משמעויות רבות: טופוגרפיות, גיאוגרפיות, נפשיות, דתיות, פילוסופיות, יומיומיות ועוד. נדמה כי המקום הוא השיקוף המושלם של הנפש המבקשת בטחון בסביבה כאוטית ובלתי בטוחה. התפיסה הקלאסית והמודרנית (אפלטון, אריסטו, קאנט) קושרת את ה"מקום" עם מושגים מכוננים כגון יציבות, זהות וסדר. במסורת היהודית, המקום הוא אחד מתוארי האל.

צילום. הצלם ועדשת המצלמה ממסגרים באופן סובייקטיבי את המציאות הנגלית בפניהם ובוראים בתוך כך מציאות חדשה. מבטו של המשוטט מרפרף על פני המראות שהעיר מזמנת לו, הוא צד מבטים אלטרנטיביים על העיר. מראות העיר כמו מחזירים לו מבט. ואולם המצלמה גופא מהווה חייץ בין המשוטט לחוויה. מתברר כי למרות שהמשוטט העכשווי פועל בעידן המתעד את עצמו לעייפה, הרי שהבחירה לצלם במרחב הציבורי עשויה לעורר חשדנות, התנגדות ואף אלימות. באחיזת המצלמה המשוטט מצביע על המציאות שמולו ככזו הראויה לתיעוד. בכך מסמן המשוטט את עצמו כזר, כחיצוני לסיטואציה היומיומית אותה הוא מתעד.