יומיום. בניגוד לחיים ייחודיים, שונים ויוצאי דופן, היומיום נוגע בחיי השגרה הרגילים, אלה המשכפלים עצמם מיום ליום. המושג מתייחס להרגלים שלנו, לאופן שבו אנו מתרַגְלים אליהם ומְתַרגלים אותם בפרקטיקות נתונות, באלמוניות, בעיקר במרחב הציבורי. "ביומיום אין לנו שם, יש מעט מאד מציאות אישית, כמעט ואין פנים, בדיוק כפי שאין לנו שום הגדרה חברתית שתקיים או תעטוף אותנו. ומקומו של היומיום לא יכירנו במקומות מגורינו, ולא במשרדים או בכנסיות, ואף לא בספריות או במוזיאונים. ביתו הוא ברחוב – אם בכלל" (Blanchot, 1987: 17, בתוך: ויגודר, יומן ויומיום).
בה בשעה שהיומיום מגדיר את ההיבטים הרגילים של שגרת חיינו הוא גם מגדיר את סך הפעילויות הספונטניות שלנו המתנערות מכל תכנון וסדירות. לפבר (Lefebvre) – מציין ויגודר – מאפיין את היומיום בהתייחסות ל'חסר המשמעות והבנאלי' ומוסיף 'הבלתי מוכר, כלומר, היומיום', שמסתיר ומגלה הן את ההיבט הרגיל והן את ההיבט הבלתי רגיל של חיינו Lefebvre, 1988: 78), בתוך: ויגודר, יומן ויומיום).
מושג היומיום מופיע בהרחבה בהגותו של חוקר התרבות מישל דה סרטו (De Certeau). בספרו המצאת היומיום (L'invention du Quotidien, 1980) עורך דה סרטו מחקר עומק על אופני השימוש, הצריכה והפרשנות של התרבות – של היומיום – על ידי האדם, כשהנחת הבסיס שלו היא שהאדם המשתמש באתריה של התרבות הפופולרית – הולך הרגל הצועד בעיר, לדוגמה – פועל בראש ובראשונה כצרכן ובו בזמן כיצרן של משמעויות. הממד האסטרטגי – החברתי, הקבוצתי, המוסדר, פוגש ביומיום את הממד הטקטי: מחוזו של היחיד – הסובייקטיבי, הספונטני, החתרני.

עיר. "לא לנסות למצוא מהר מדי הגדרה לעיר; זה גדול מדי, יש כל הסיכויים לטעות" כותב ז'ורז' פרק בפתח החלק העוסק בעיר בספרו חלל וכו': מבחר מרחבים. ובכל זאת – ניתן להסכים כי העיר היא מרחב בנוי מתוכנן ומעוצב; יישוב קבע מכונס שתכונותיו העיקריות קשורות לגודל, לצפיפות ולרבגוניות. לא יהיה זה מוגזם לטעון כי לצד השפה, העיר היא ההמצאה הגדולה ביותר של התרבות האנושית.

העיר מתייחדת בפונקציות הרבות שלה: מגורים ותעסוקה, הליכה ונסיעה, מסחר ותקשורת, אסתטיקה ותרבות. סודה של העיר הוא היכולת הבו-זמנית של רחובות, שכונות ורבעים לייצר מציאות מגוונת המקדמת שימושים מרובים. העיר היא מקום בעל ייחוד וגבולות, המאפשר חליפין של סחורות ממשיות וסמליות. תכונות אלה מושכות אל העיר אוכלוסיות ותרבויות שונות, הרואות בה מקום מפגש ציבורי שבו ניתן לתקשר, לעבוד, לאכול, לבלות ולנהל משא ומתן על צרכים ועל סיפוקים. שטחה של העיר וגודל אוכלוסייתה יוצרים שתי תופעות מרכזיות: מצד אחד, תושבי העיר אינם מכירים זה את זה ונותרים זרים; מצד אחר, הרבגוניות הגזעית, המעמדית והתרבותית יוצרת דחיסות אנושית ומאפשרת תקשורת פתוחה וניידות חברתית. העיר היא המקום שבו נבחנות, זו לצד זו, צורות חיים במורכבותן האינסופית. משחר ההיסטוריה הפכו הערים למוקדים של כוח פוליטי, כלכלי ותרבותי. ההיסטוריה של העיר היא ההיסטוריה של התרבות האנושית ברגעי המשבר והשיא שלה.

"לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנחנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת אנחנו נוסעים מעיר אחת לעיר אחרת. אין שום דבר לא אנושי בעיר, אולי רק עצם אנושיותנו" כותב פרק (חלל וכו': מבחר מרחבים, עמ' 85). העיר היא אתר המשמעות של האדם האורבני, מחוז הכיסופים של המשוטט. לדידו של ההיסטוריון בועז נוימן, המשוטט חושף בפעולתו את הלא-מודע של העיר: "באמצעות המבט המשוחרר, הלא מחויב, רואה המשוטט יופי בכל דבר, גם דברים המכוערים ביותר שעיר יכולה להציע […] לדידו הכרך הגדול הוא-הוא הטבע האמיתי, ג'ונגל אורבני של ממש. בשיטוט נחשפת העיר כמקום פרוע, יצרי, מסוכן הרבה יותר מהטבע. הגנים הציבוריים הם מבחינת המשוטט הסוואנות שבהן נטועים עמודי תאורה במקום עצי בננות"(נוימן).

עניין לעצמו נוגע לקשר שבין פניה המרובות של העיר לאופן ייצוגה במגוון של טקסטים: ספרותיים, קולנועיים ואחרים. מנדה לוי טוען כי ספרו של איטאלו קאלווינו הערים הסמויות מעין, המציג סדרת סיפורים אותם מספר מרקו פולו לקובלאי חאן – סיפורים המתארים את הערים שבהן ביקר בשליחויותיו – מחזיק הבחנות בעלות משמעות נדירה בהיקפן ובקרבתן ומיטיב לנסח את שאלת המעבר מעיר ריאלית לייצוג של עיר: "לעולם אין לערבב את העיר עם המלים המתארות אותה. ובכל זאת קיים ביניהן איזה קשר" (61).

טכנולוגיה. פרויקט השוטטות חושף קשר פרדוקסלי עם הטכנולוגיה העכשווית. ניתן להסכים כי נקודת המוצא של השוטטות נובעת, במידת מה, מהרצון להשעות או לפחות למתן את אחיזתה של הטכנולוגיה המודרנית בכל צעד ושעל של חיי היומיום. ואולם, למול עמדה זו ניתן להעלות מספר השגות: ראשית, את השימוש בטכנולוגיה הדיגיטלית גופא, ניתן לתפוס כשוטטות סימבולית; חווית יסוד המספקת למשתמש אשליה של שוטטות. שוטטות מעין זו עשויה להתקיים במרחב הטכנולוגי-תקשורתי המתאפיין בתזזיתיות, בקיטוע, ובאסוציאטיביות גבוהה. בפועל, הטכנולוגיה העכשווית מתייצבת כאיום על עצם קיומה של אפשרות השוטטות: תרבות המעקב והפיקוח המאפיינת את חברת הבקרה המודרנית, ממוטטת למעשה את אפשרות השיטוט הקלאסית. יכולתם של מנגנוני הכוח – המדינה והתאגיד כאחד – לקבוע את זהותו ולאכן את מיקומו המדויק של האדם (איתור באמצעות צילומי לווין, טכנולוגיות לזיהוי פנים, טכניקות ביומטריות, איכון באמצעות הסלולר), חותרת עד מאד תחת הסיכוי לכונן חווית שוטטות אותנטית.
מקובל לטעון כי טכנולוגיות התקשורת המתקדמות טשטשו את ייחודו של המקום. "הכל" כמו מתרחש בו-זמנית, "נחווה" על ידי מליוני צופים/גולשים, בריאליזם מוקצן – מה שאולי מייתר את הנוכחות הפיזית במקום, תוך השטחה אגרסיבית של המאפיינים הספציפיים של המקום לכדי רקע ותו לא. מאידך, בטכנולוגיה העכשווית נדמה שהמקום הפיזי, מהסיבות שצוינו לעיל, זוכה לעדנה חדשה. "אפליקציות מבוססות מיקום", עזרי ניווט – כל אלה נוכחים יותר מאי פעם בחוויית היומיום.
ייתכן כי למרות שליטתה של הטכנולוגיה בחיי היומיום עשויה הטכנולוגיה דווקא להירתם ולסייע בידיו של המשוטט לגלות אנרגיות יצירתיות כדי ליצור כללי משחק חדשים ודמיוניים יותר. גם פרויקט שוטטות זה, בצניעות, מבקש להשתמש בפרוצדורות מקובלות בדרך מטאפורית ו"טקטית" שתהתל בסדר הקפיטליסטי הקיים.