כתיבה. ברמה המיידית, נדמה כי תהום פעורה בין פעולת הכתיבה וחווית השוטטות. הראשונה נעשית בדרך כלל במצב נייח, לרוב במרחב סגור: דחף פנימי מבקש ביטוי ומתגשם בצורה של כתמי דיו המונחים בסדר מסוים על גבי הדף (או צלמיות על מסך המחשב). השוטטות היא פעולה פיזית המתבצעת בתנועה, במרחב העירוני. שתי הפרקטיקות מתקיימות בדרך כלל ביחידות.
ועם זאת קיימת זיקה ברורה בין השניים. כתיבה היא (גם) פעולה מרחבית. את ספרו חלל וכו': מבחר מרחבים, בוחר ז'ורז' פרק לפתוח בניתוח הכתיבה על הדף: "אני כותב: אני משרטט מילים על דף […] הטקסט מתהווה, מתגשם, מתמקם, מתאבן […] אני כותב: אני שוכן בדף הנייר שלי".
המרחב ספוג היטב בלשון. אנו מדברים על "מבנה של טקסט", "בית בשיר", "טור", "עמוד". גם ז'אק דרידה נגע בזיקה שבין בניין לכתיבה, אותה הוא ראה כסוג מיוחד של קונפיגורציה מרחבית: "אין דבר מחוץ לטקסט ]…] בנייה היא כתיבת טקסט".
נראה אם כן כי הצמדת ה"פרויקט" למעשה השוטטות אינה מופרכת. בבסיו של כל מהלך של פירוק וערעור, קיים תכנון וציות לכללים של מבנה וצורה.

מקום. מרחב המוגדר על-ידי גבול פיזי או נפשי. המקום מתהווה כאשר עבור אדם אחד או קבוצה של אנשים, סביבה נתונה לובשת צורה של נוכחות מתמשכת ויציבה. המקום נוסד באמצעות סיפור מכונן (היסטוריה), הקושר בינו לבין יושביו. המקום הוא תמיד "מחוז של זיכרון". למקום משמעויות רבות: טופוגרפיות, גיאוגרפיות, נפשיות, דתיות, פילוסופיות, יומיומיות ועוד. נדמה כי המקום הוא השיקוף המושלם של הנפש המבקשת בטחון בסביבה כאוטית ובלתי בטוחה. התפיסה הקלאסית והמודרנית (אפלטון, אריסטו, קאנט) קושרת את ה"מקום" עם מושגים מכוננים כגון יציבות, זהות וסדר. במסורת היהודית, המקום הוא אחד מתוארי האל.

אנציקלופדיה.

סיפור של ערכים. נסיון להכניס סדר במה שמלכתחילה שואף אל אי הסדר, אל חוסר התכלית. השוטטות חומקת מן ההגדרה; כל קסמה בחתירה מתחת למשמעות הברורה, הקוהרנטית, הסדורה והסמכותית. ואולם, דומה ש'פרויקט' השוטטות, נדרש למסגרת אנציקלופדית משהו. הוא מבקש רקע, היסטוריה, הדהוד של המהלך בתחומי שונים של האמנות והחיים. אנציקלופדיה זו תבקש להעלות תהיות, שאלות, התלבטויות; לתאר את המורכבות, את המתח – תולדת המפגש המוזר שבין "פרויקט" ל"שוטטות".