חוג המשוטטים
מישל דה סרטו
השוטטות, צורה ספציפית של צעידה בעיר, ריתקה גם את דמיונו של הפילוסוף ומבקר התרבות מישל דה סרטו (1986-1925). ספרו רב ההשפעה המצאת היומיום (L'invention du Quotidien, 1980) הוא מחקר עומק על אופני השימוש, הצריכה והפרשנות של התרבות – של היומיום – על ידי האדם. הנחת הבסיס של דה סרטו היא שהאדם המשתמש באתריה של התרבות הפופולרית – הולך הרגל הצועד בעיר, לדוגמה – פועל בראש ובראשונה כצרכן ובו בזמן כיצרן של משמעויות. אלה נובעות מן האופן שבו הוא משתמש במוצרים המוצעים לפניו.

דה סרטו מעמיד את התפקוד שלנו כצרכנים-יצרנים בתרבות על שתי פרקטיקות מרכזיות: אסטרטגיה וטקטיקה. אסטרטגיה היא צורת חשיבה המבוססת על זיהוי של מקום או של אובייקט קבוע (נכס, מפעל, עיר, מוסד מדעי). מושג מרכזי בחשיבה האסטרטגית הוא קיומו של גבול המבחין בין דבר אחד למשנהו, בין סביבה אחת לאחרת. האסטרטגיה מאפיינת את דרך החשיבה הרציונלית, הפוליטית והמדעית. בניגוד לכך, הטקטיקה כופרת בייחודי, במתבחן ובהומוגני ומדגישה חשיבה המבוססת על הטרוגניות, על ריבוי ועל היכולת לחרוג ממקום קבוע וליצור משמעויות על-ידי ניצול הזדמנויות. באופן מטאפורי ניתן לומר שהטקטיקנים הם אמנים נוודים, חסרי מקום, שאמנותם היא אמנות הזמן, אמנות הצירוף המתוחכם והמפתיע. הם חושפים את יציבותה המדומה של המערכת האסטרטגית הרציונלית, שמאחורי חזותה האובייקטיבית וההרמונית מסתתרים יחסי כוח.
ניתן לטעון כי המשוטט הוא פרשן רדיקלי של המרחב. בפעולתו הוא חותר כנגד הסדר הרציונלי, התועלתני, המוצא את ביטוי במבנה המתוכנן ובפרוצדורות המתוות את פעולתה התקינה של העיר.
"אם אמנם סדר מרחבי מארגן מכלול של אפשרויות (למשל על ידי כיכר שניתן לנוע בה) ושל איסורים (למשל על ידי קיר המונע את ההתקדמות), הרי שהצועד מנכיח כמה מהם. בדרך זו הוא גורם להם להיות ולהיראות, אך בד בבד הוא מתיק אותם וממציא אחרים, מאחר שדרכי הקיצור, הסטיות או האלתורים של ההליכה מעדיפים, ממירים או זונחים יסודות מרחביים […] הצועד הופך כל מסמן מרחבי לדבר אחר. ואם מצד אחד הוא אינו מפעיל אלא רק אחדות מהאפשרויות שנקבעו עלידי הסדר הבנוי (הוא פונה לכאן ולא לשם), הרי מצד אחר הוא מגדיל את מספר ההיתרים (כשהוא יוצר, למשל, קיצורי דרך או מעקפים) ואת מספר האיסורים (כשהוא אוסר על עצמו, למשל, דרכים הנחשבות חוקיות או הכרחיות) משמע הוא ממיין"
(צעדות בעיר, בתוך: המצאת היומיום, תרגום: א' להב, עמ' 216)

"צעידותיהם של העוברים והשבים מגלות סדרה של סיבובים ועיקופים שאפשר לזהותם עם 'ניסוחים' או 'דפוסי סגנון'. ישנה רטוריקה של ההליכה. אמנות 'גלגולם' של המשפטים שווה בערכה לאמנות גיבושם של המסלולים. כמו השפה הרווחת, אמנות זו מחייבת סגנונות ושימושים […] הסגנון יוצר קונוטציה של יחיד. השימוש מגדיר את התופעה החברתית שבאמצעותה מערכת תקשורת מתבטאת הלכה למעשה; הוא מצביע על הנורמה. שניהם יחד חותרים ל'אופן עשייה' (אופן דיבור, אופן הליכה וכדומה), אך הסגנון עושה זאת בבחינת טיפול יחידאי בסמלי ואילו השימוש עושה זאת בבחינת רכיב של קוד. הם מצטלבים כדי ליצור סגנון של השימוש, אופן הוויה ואופן עשייה".
(צעדות בעיר, בתוך: המצאת היומיום, תרגום: א' להב, עמ' 219)
דה סרטו סבור כי את הצעידה בעיר ניתן להקביל לחווית דיבור. הדיבור (פארול , Parole) אינו חופף ולעיתים אף עומד בסתירה לשפה התקנית (לאנג, Langue). הדיבור, כמו השיחה הספונטנית, שייך לרשות של הטקטיקה; הוא יוצר חיבורים מפתיעים המבליטים עונג, וירטואוזיות ואלתור "שירי", תוך שהוא מתייחס באירוניה לערכים כמו יציבות, מבניות הומוגנית ורציונליות מדעית. למעשה, הוא הופך עמדה חלשה לחזקה. כשם שהביצוע הלשוני מנוגד לכשירות הלשונית – כך ניתן לחשוב על יחסיו של המשוטט עם המרחב העירוני, עם המערכת התקנית; על העימות שבין הסגנון היחידאי לבין השימוש החברתי:
אם כך, הפעילות האנושית במרחב כמו כותבת אותו מחדש; המרחב מאפשר פעילות מטאפורית עשירה (פעילות "טקטית" בלשונו של דה סרטו), הגוברת לעתים על עריצותה ונוקשותה של המערכת ("האסטרטגיה" בלשונו). זו עשויה להפוך את החיים למעין "שיר": בכל טיול ברחובה של עיר קיים הפוטנציאל של הרפתקה חזותית רעננה. ניתן לנקוט טכניקה של צירופים חדשים, הפרת זכויות וחציית גבולות שתייצר ביטוי אישי במרחב. לחיות את המרחב החזותי פירושו אם כן לחוות אותו מנקודת מבטו של מי שמרכיב מטאפורות אורבניות. קריאה פעילה זו הופכת את חיי היומיום להתנסות יצירתית. החיים עצמם – הליכה ברחוב, המתנה לאוטובוס, צפייה ב"מטוס ממריא דרך דמעה שקופה" (– הופכים לחומר גלם המזין דרמות, סיפורים ויצירות מרחביות. בדומה למילים, גם המקומות מקבלים את משמעותם מאוסף שימושיהם האורבניים: אוסף של צעדים, מבטים, עצירות, חציית מתחמים, שאון התנועה המוחק את אישיותו של המחבר או של הצופה, אין-ספור מחוות גופניות המרכיבות את הרטוריקה החזותית של המרחב, כפי שחווה אותה הולך הרגל העירוני.
"ההליכה מטעימה, מעזה, מפרה, מכבדת את המסלולים שהיא 'דוברת', היא חושדת בהם וכיוצא באלה. כל הדפוסים ממלאים בה תפקיד, הם משתנים מצעד לצעד, מחולקים ליחסים, לרצפים, בעוצמות המתגוונות מעת לעת, על פי המסלולים והצועדים. את רבגוניותן הבלתי מוגדרת של פעולות אמירה אלה לא נוכל אפוא לצמצם לעקבותיהן הגרפיות"
(צעדות בעיר, בתוך: המצאת היומיום, תרגום: א' להב, עמ' 218)
העיר הופכת לזירת פעולה ענקית של צרכניה; אלה יוצרים את סיפורה של העיר בעצם השימוש שהם עושים בנוף העירוני, בעת טיול, הליכה, המתנה, נסיעה, פגישה, קנייה וכן הלאה. המרחב העירוני נתפס כמערך של סימנים הקורא למשתמש ליצור לעצמו את צירופיו "האישיים". צירופים אלה הם מעין מסלולי נדודים, קווי שוטטות אפשריים שבהם האני נע בתוך המערכת המוכתבת מראש של תחבורה עירונית (קווי אוטובוסים, רמזורים, מעברי חצייה, לוחות זמנים), אך גם מסוגל לכתוב אותה מחדש, על-ידי בחירה בתחביר אורבני שונה ובמסלולים שחלקם אינם ניתנים לקריאה באמצעות אוצר המילים העירוני. כך מצליח הפרט להפוך את מסלולו הראשי למסלול חוצה מסלולים: "סיפורים" אפשריים אחרים, המסופרים על-ידי אנשים אחרים במרחב העירוני.