היום האחד-עשר, 31/7/2015 – הרובע ה-19
מסלול


זמן הליכה: 5:20:02 ש'
מרחק: 10.207 מ'
תאריך: 31.7.2015
רובע: 19
עם הרובע ה-19, אני פותח את החלק השני בפרויקט השוטטות. כמו בקיץ הקודם (2014) כך גם הפעם אני מתחיל את ימי השוטטות ברובע מרוחק מן המרכז הגיאוגרפי. כמו בשנה שעברה הרעיון הוא ללכת מהשוליים אל המרכז, אך לא בדרך השיטתית או הקצרה.
הפעם יש שותף לשוטטות. הבן שלי, דוד.

אני מוצא עצמי תוהה. שוטטות בשניים? האמנם קיימת אפשרות כזו? הרי עצם מעשה השוטטות הוא עניין אינדיווידואלי, פרטי. מעשה שבמיטבו יש בו משום ערעור על המוסכמה, על ההסכמה לאן צועדת החברה, הקבוצה, העדר, המשפחה,ורצון לביטוי עצמאי, חף עד כמה שניתן מן המקובלות החברתית.
כך או כך, יום השוטטות מתחיל עם היציאה מן הבניין, לרחוב הראשי Avenue Jean Joures.
זה מתחיל בתחנת הרכבת המטרו RER- Port Royale.

תחנת המטרו הקרובה היא תחנת אורק (Ourcq) על שם התעלה הזורמת לא רחוק מכאן. התעלה, שמקורותיה נובעים כ-100 ק"מ מצפון מזרח לפריס, נחפרה במצוות נפוליאון בתחילת המאה ה-19 והיא חלק מרשת התעלות הפריזאית.
ב1934 צילם כאן ז'אן ויגו את סרטו הפיוטי "האטלנט" (L'Atlante) שבמרכזו זוג העושה את דרכו לפאריס על גבי מעבורת קטנה.

אני מפקיד בידי דוד את המצלמה. מבקש לראות את העיר דרך עיניו.
וכך זה נראה.



אנו צועדים ברחוב הראשי. כמי שלא נלהב מלכתחילה לעצם רעיון השוטטות, מאבד דוד די מהר את סבלנותו. עוד שניים או שלושה צילומים והדרישה לדעת "לאן הולכים עכשיו?", הופכת לתביעה דחופה.
אני יודע שלא רחוק מכאן משתרע פארק בוט-שומון (Parc des Buttes-Chaumont) וחושב לעצמי, ילדים אוהבים פארקים – לא?
אנחנו נכנסים לפארק ואני נזכר בסצינה מתוך סרטו של אלן רנה "החיים הם שיר". המדריכה בסרט מסבירה את מקור שמו של הפארק.


הפארק נבנה באמצע המאה ה19, במצוות נפוליאון השלישי. בויקפדיה כתוב כי על תכנון הפארק הבנוי על בסיס מחצבה שפעלה במקום הופקד המהנדס ז'אן-שארל אלפן (Jean-Charles Alphand). את המחצבה כיסה אלפן באדמה, בנה בה מצוקים, מפלסים מדורגים, גשרים מעל לנקיקים עמוקים, מפלי מים, שבילים נסתרים, מערות ואגם שמקבל את מימיו מתעלת סן-מרטן. במרכז האגם מזדקר "אי הבלוודרה" (Île du Belvédère) המלאכותי שעליו נבנה מבנה דמוי מקדש איטלקי פרי תכנונו של האדריכל גבריאל דוויו (Gabriel Davioud) ממנו ניתן לצפות על הסביבה העירונית הפרולטארית הצפופה. אל האי מובילים שני גשרים: "גשר ההתאבדות" ו"הגשר התלוי".





יופיו של הפארק אינו מספק את דוד. די מהר מסתבר שהעיר, שם בחוץ, קוסמת לו יותר. אנו מותירים את הגן העצל מאחורינו ויוצאים החוצה. ברחוב הנושק לגן – גרם מדרגות ענקי. דוד עולה במהירות. אני מתעכב קצת כדי לצלמו מהגב.

מאד יפה כאן. אבל גם מאד משעמם.

ממעלה, אפשר להשקיף על החלק הצפון מזרחי של פריז, עד גבעת המונמרטר, עם כנסיית הסקרה קר בפסגתה.

שכונה בורגנית. אין איש ברחוב. לא מכאן תבוא הישועה. אנו ממהרים לרדת.


חוזרים "לעיר".


גולשים במדרון ומגיעים לMetro Jaurès


נדמה שהאיש מצליח להתבונן בו זמנית בי ובנוף שמולו, מתחתיו.

זה החיבור שלCanal St. Martin עם Bassin de la Villette , עם צילו של צילום עצמי בימין התמונה.







פתאום צפירות. צלילים המפרים את ההליכה המונוטונית. אקשן. אני מצלם מהמותן.





מאיזור Place des Fêtes מתחילה הירידה.

המקום המוזר הזה נקרא Place des Fêtes. פירמידה, לא של מוזיאון הלובר. הנסיון לשלב עתידנות ארכיטקטונית מאפיין את הבנייה הפרברית, ובמידה מסוימת גם את הבנייה ברובעים הפריפריאליים של פריז.



הצפייה החוזרת בסרטון מגלה משהו על התנהגותם של אנשים לנוכח המצלמה המופנית אליהם בהפתעה. שתי הנשים המבחינות בצילום (00:15-00:19) מרצינות בפתאומיות, גבן מתיישר קלות, ובאמצעות נטייה קלה שמאלה הן מבקשות להתרחק במהירות מעין המצלמה.
בפס הקול, בהמשך, אני שומע את עצמי מורה לדוד לשמור על התיק. אמירה הנפלטת מפי לנוכח כניסתו של גבר שחור לפריים. אני צופה ולא מאמין לאופן בו תיעדתי באופן בלתי רצוני את הגזענות הסמויה; את החרדה המטופשת ממי שתפסתי לבושתי כזר ומאיים.
כשהאוטובוס נוסע לדרכו אנו מגלים את בית הקפה הקטן שמסתתר מעבר לו.

זה Place du Danube.




