היום הראשון, 30/6/2014 – הרובע ה-20
מסלול
הנה הכיכר הקטנה, סמוך לרחוב בו התגוררה פיאף.
המסע מתחיל במדרגות העולות מתחנת המטרו Porte de Bagnolet אל Place Edit Piaf. התרגשות.
אני עוצר לקפה קטן
אני מחפש את הרחוב. ללא מפה – אני מתקשה לאתרו. מאי שם צצה אשה, תוהה מה אני מחפש, אולי חושדת בזר שהופיע לפתע בשכונה הבורגנית, השלווה. מיד אחריה צץ שכן נוסף.
ומכאן אני מתחיל לטפס. אני מחפש את רחוב ז'ורז' פרק, בחירה סימבולית. מכאן אתחיל את השיטוט, את פרויקט השוטטות כולו.
השכונה הזו נקראת La Campagne à Paris(כפר בפאריס). סגנון בניה ייחודי. בתים נמוכים מאד. רחובות ריקים לחלוטין מאדם.
הם לא יודעים דבר על ז'ורז' פרק, גם לא על רחוב בשם ז'ורז' פרק. האשה מוכנה שאצלם את השיחה עימה. הנה קטע:
הם גאים בכך שבשכונתם צולם הסרט הכה צרפתי "ניקולא הקטן". הם מצביעים על הבתים שהיו תפאורה לסרט. כשאני חוזר מן השוטטות אני בודק את הדבר. אכן.
אבל אני מחפש את רחוב ז'ורז' פרק. אני נפרד מהם ומחפש די בשקיקה
בקרן זווית אני מגלה את הרחוב. אני חוזר על עקבותי כדי לצלם את התגלית.
ובכן זה הרחוב:
וכך מקצהו התחתון:
כך הוא נראה מקצהו העליון:
יש מקום לתהות על הבחירה התמוהה של עיריית פריז לקרוא לרחוב באיזור זה על שמו של פרק. פרק התעלם, שלא לומר שנא, את כל הקשור בכפר ובכפריות. בספרו "חלל וכו': מבחר מרחבים" הוא כותב: "אין לי הרבה מה לומר בקשר למחוץ לעיר: המחוץ לעיר לא קיים, זו אשליה." ובמקום אחר: "המחוץ לעיר הוא ארץ זרה. זה לא היה צריך להיות, אבל ככה זה;זה היה יכול לא להיות, אבל כך זה היה בעניין זה וכך זה יהיה להבא: מאוחר מדי לשנות בזה מה שזה לא יהיה"
בסרט שעשו חברי אוליפו וגם בויקיפדיה מתגלים פרטים נוספים על הרחוב. רחוב זורז' פרק מצטייר כרחוב מוזר: ב"חלל וכו' מבחר מרחבים" מגדיר פרק את הרחוב כמרחב המפריד בין הבתים וגם מה שמאפשר ללכת מבית אחד למשנהו אם בהליכה לאורכו ואם בחצייתו. "יותר מזה: הרחוב הוא מה שמאפשר לאתר את הבתים". ואולם ברחוב הקרוי על שם פרק יש מעט מאד בתים; לאף אחד מהם – למעט בית מס' 13 – אין גישה מהרחוב. המוזרות מתגברת כשמתברר שאין שום דרך לאתר את הבתים. רק בית מס' 13 נושא על גבו מספר. יש הטוענים כי דווקא בזכות זאת היה פרק היה מחבב את הרחוב, המתעתע, הפרדוקסלי.
כך או כך, מכאן, כשרחוב פרק בגבי, אני מתחיל בשיטוט.אני יורד לרחוב הראשי ( ). זה רובע גדול. אלך לאן שישאו אותי רגלי.
ובכן זה הרחוב:
ליד מחסן של סיטונאי אופנה. הגברת קולטת שאני מצלם וכמו מסתתרת. תוהה מה העניין שמצאתי בה, בסיטואציה.
השלט מאחורי הפועלים מכוון לרחוב טלגרף ולבית הקברות בלוויל. עמוק באדמה קוברים הפועלים תשתיות של תקשורת.
מודעה המבטיחה תעריפים זולים לשיחות טלפון בינלאומיות, מרמזת על הרב-תרבותיות של רובע זה.
גבעת הטלגרף נקראת כך משום שכאן, בגובה של 128 מ' מעל פני הים, בחר קלוד שאפ להתקין בשנת 1792 את המצאתו, הטלגראף האופטי: למעשה, מערכת סמפורית. המערכת הורכבה מזרועות עץ שחורות שניתן היה להזיזן. מיקום שונה של המוטות, סימל אותיות שונות. ניתן היה לשלוט במערכת בעזרת שתי ידיות בלבד. היא היתה פשוטה יחסית מבחינה מכנית, ולפיכך אמינה.
גבעת הטלגרף נקראת כך משום שכאן, בגובה של 128 מ' מעל פני הים, בחר קלוד שאפ להתקין בשנת 1792 את המצאתו, הטלגראף האופטי: למעשה, מערכת סמפורית. המערכת הורכבה מזרועות עץ שחורות שניתן היה להזיזן. מיקום שונה של המוטות, סימל אותיות שונות. ניתן היה לשלוט במערכת בעזרת שתי ידיות בלבד. היא היתה פשוטה יחסית מבחינה מכנית, ולפיכך אמינה.
קצת הלאה, בית הקברות שעל גבעת הטלגרף.
שמות תחנות המטרו בפריז תמיד מרתקות את הדמיון. מעלות את התהייה: מה הקשר בין Jourdain (ירדן?, נהר הירדן?) לבין המקום הזה. על שום מה נקראת התחנה כך.
רחוב בלוויל
בכניסה לפארק, גרם מדרגות.
אבל זה לא גרם המדרגות אותו אני זוכר מהתמונה
גרם המדרגות הזה כבר אינו קיים. למעשה רוב רובו של הרחוב הזה – רחוב וילין (Rue Vilin) בו, בבית מספר 24 התגורר בילדותו ז'ורז' פרק – נכחד בשנות השמונים.תחתיו הוקם פארק זה, פארק בלויל.
מRue Julien Lacroix אני פונה ל Rue Jouye Rouve. בקצהו מתגלה כבר פארק בלוויל.אני יודע שהפארק הוקם בשנות השמונים והתשעים על הריסות חלק מרכזי של בלוויל הישנה.
בכניסה לפארק, גרם מדרגות.
הרחוב ובעיקר גרם המדרגות "כיכב" בלא מעט סרטים צרפתיים בעיקר, משנות החמישים והשישים, בראשם "הבלון האדום".
הסרט המלא על הפיכתו של רחוב Vilin לחלק מפארק בלוויל
אני יורד אל הרחוב הראשי (Boulevard de Belleville)
ולאחר צעידה קצרה נכנס אלRue Etienne Dolet.
בבית הקפה בפינת Etienne Dolet ו Rue Julian Lacroix אני מתיישב להתבוננות נייחת בסביבה. אני מפעיל את מצלמת הוידאו. אני מנסה לצלם "מלוכלך. להכניס עוברי אורח לפריים. לא להשאיר את הפריים סטרילי מדי, לא להתרפק על צילומי כרומו שמתאימים לאלבומי צילום של בניינים ומונומנטים שיד אדם כמו לא נגעה בהם. לא – כאן הנסיון הוא להפעיל מצלמה ולצפות שמשהו מעניין יקרה. תמיד יקרה משהו מעניין. בתנועת האנשים, במחוות הגוף, בארגון שלהם על פני המרחב. צריך רק להתבונן בסבלנות.
אני מוצא עצמי "מכסה שטח", מבקש לעבור דרך עוד ועוד רחובות של הרובע. בפירוש "לא משוטט". ממשיך על
המילה קרמטוריום אינה יכולה שלא לזעזע.
בפינת Saint Blaise ו-Bolevard Davout אני נתקל בזה.
חוצה את Bolevard Davout ונתקל בשוליים.בשוליים הפיסיים של הרובע העשרים.
אני הולך ברחוב Lucien Lambeau עד לכביש הטבעת ובחזרה
וכך זה נראה
בארץ התגלו הגופות של שלושת נערי הישיבה שנחטפו., מה אני עושה פה? איך זה קשור? מפלט?, טמינת הראש בחול? חיפוש מצוקות במקום אחר? אולי בכלל מדובר באותה מצוקה. עולם עני, עולם מדוכא, מזרח מול מערב שבע. שוליים מול מרכז.
רחוב וולגה עם הגשרים של הPETIT CENTURE
בבית קפה קטן מצטופפים השכנים לצפות ביחד במשחקה של צרפת במסגרת המונדיאל. אני לא מתעכב.
אני מוצא את עצמי ברחוב Buzenval
מכאן ועד לסיום במטרו Alexandre Dumas המרחק קצר מאד.