זה יומו של הרובע ה-16. רובע מגורים קלאסי של המעמד האמיד מאד. שוטטות ברובע כה בורגני? אני תוהה מה יעלה השיטוט בחכתו. בדרך לשם אני משתעשע בצילומי המטרו.

ושוב השמות. שמות התחנות שמציתות את הדמיון.

אנשים מחכים. ממתינים. בפרסומת. בחיים.

אני נזכר בטור שקראתי מתישהו בשנות השמונים בעיתון "העיר".  "תחנות נשמרות היטב". כתב אותו מיקי קאופמן שהיה אז בעל טור בעיתון. חיפשתי ברשת. לא מצאתי. ידעתי שכשאחזור לתל אביב, אמצא אותו איפשהו בבית. שמור היטב.

כותב מיקי קאופמן: "הודיתי וסיפרתי לו איך ראיתי את הקיסר חוצה בדהרה את 'אוסטרליץ', ואת הטייס הקיטע מוביל קבוצה של פרחי טיס סובייטים ב'סטלינגרד' ואיך שמעתי, על הרציף ב'אוברקאמף', את ביסמארק ואת וילהלם השני מתייעצים האם לא כדאי להמתין ולהטיל את המצור על פריז רק אחרי שמר גוסטב אייפל יסיים סוף סוף את בניית מגדלו"

מיקי מתאר את האהבה הבלתי מוסברת לתחנות. "מתברר שהוא מסוגל לזהות את כל התחנות בעיניים עצומות. לכל תחנה של מטרו, כך אמר, ריחותיה וקולותיה המיוחדים. שנים של למידה סבלנית, חושים מחודדים והרבה אהבה הקנו לו את הידע הנדיר"

אני מתחיל בשיטוט אקראי. אין לי מושג על אתרי "עליה לרגל" העלולים לסכן את השוטטות הזו, ועל אימוץ הטכניקה שקבעתי לי מראש לרובע השלישי במספר ("בכל פעם שאראה תחנת מטרו אכנס ואסע תחנה אחת") ויתרתי כבר. מהרחוב הגבוה בו אני צועד אני מגלה מתחתי את המבנה הזה.

השיטוט ברובע מתחיל בנקודה "קלאסית": ביציאה מתחנת המטרו לרגלי גשר "ביר חכים"; בשולי הרובע ה16, אך למעשה ברצועה המרכזית של העיר –גדת הנהר.

זה ביתו הפריזאי של בלזק שעל קיומו נודע לי משלט רחוב סמוך. אני עוקף את הבית מאחוריו מתגלה מראה מיוחד במינו.

כמו רחוב בכפר הררי, בפרובנס, אולי ביוון, כאילו לא קשור לכאן.

זה יומו של הרובע ה-16. רובע מגורים קלאסי של המעמד האמיד מאד. שוטטות ברובע כה בורגני? אני תוהה מה יעלה השיטוט בחכתו. בדרך לשם אני משתעשע בצילומי המטרו.

הרחוב נקרא רחוב ברטון (Berton), מסתבר שגם הצלם המפורסם אטג'ט מצא בו עניין לפני יותר מ100 שנים

אני נהנה לצלם. קצת מתאהב בתדמית המשוטט.

ממשיך ועובר ליד בית ספר.  יש קצת תנועה בחצר, אבל הנוער בחופשה.

אומרים שלא נעים לראות גן נעול. אולי זה נכון גם לגבי בתי ספר. המסדרונות ריקים החללים מרשימים. רק ההד של צעדיי נשמע.

ממש לפני היציאה צצה מאי שם מזכירה. כועסת על השגת הגבול. על הצילום ללא רשות.

אני חוזר לרחוב.

לא רחוק מכאן כבר נושק הרובע ליער בולון. זו רצועה שבחלקה היא כבר פארק. בחלקה עדיין עיר.

מנסה לראות אם ישנם עוד משוטטים בסביבה.

אני מחליט להיכנס

בתוך כל זה נגלית קוביית בטון ושלט המכריז: סנדלריה.

ז'ול, הסנדלר, מפתיע בפתיחותו. נראה שהוא נהנה מן הסקרנות שמישהו מגלה ביחס להיסטוריה של המקום. זול נמצא כאן מאז 1963. הוא מגלה לי כי המבנה בו מיקם את חנותו הוא למעשה תחנה של ה Petit Centure   שבתחנה משופצת שלה נתקלתי אתמול (ברובע ה18) ושבשרידיה אני עוד עתיד להיפגש בהמשך (לדוגמה,ברובע ה- 15). אני מנסה לתעד אותו בעבודתו. נדמה שמודעתו לצילום מוציאה ממנו מניירות של שחקן. הוא משועשע, חוזר על דברים ובסך הכל זורם לחלוטין עם חווית המפגש עם המשוטט שקצת כפיתי עליו.

אני מסיים את החלק הראשון של יום השוטטות השלישי כאן.

נשאר עוד זמן. אני מחליט לעלות לרדת אל התחתית ולקבוץ לפינה הדרומית של הרובע, לPorte St. Cloud, ולהתחיל שם את החלק השני של השוטטות היומית ברובע זה.

משם, לאורך הגדה הימנית של הסן

ובהמשך