קצת אחרי תחנת המטרו פלאס ד'איטלי (Place d'Italie). אני מתחיל את השיטוט ברובע ה-13, צועד ברחוב בוביו (Bobillot) היורד דרומה. מישהו סיפר לי על שכונה נחמדה בסביבה. אני שואל בבית המרקחת ומטפס קלות לגבעה. הרחוב מוביל לכיכר שבמרכזה מתקן משונה המתגלה כמעיין המשמש את תושבי השכונה. מי המעיין גם ממלאים את בריכת השחייה השכונתית הנמצאת מעבר ממול.

אני הולך בעקבות ציורי הקיר.

ומגיע לשכונה. היא נקראת Butte-aux-Cailles. מקום שליו מאד, ציורי מאד. מאידך, על הקירות, איזשהו אקטיביזם אסתטי.

בהמשך רחבה וסוג של הפנינג או הפגנה.

נדמה כי משהו מן הסוציאליזם הזה, מול האקטיביזם הזה, מנסה לזקוף ראש בשכונה הבורגנית הזו.

הרחבה, כך מתברר לי בהמשך, נקראת Place de la Commune , זכר לקומונה הפאריזיאית הסוציאליסטית אשר שלטה בפריז בין מרץ למאי 1871, ואשר דוכאה בכוח הנשק, תוך טבח בהמונים.

אני יוצא מן השכונה.

ביום השלישי של החלק השני לשוטטות מתחיל הפרויקט להתערפל. משהו בהתלהבות גווע.

נדמה כי משהו בחדוות הגילוי והשוטטות העצמאית אבד. תחושת מיצוי? סתם עייפות? נדמה שגם הקושי להתנתק משחק הפעם תפקיד.

בקיץ של השנה שעברה הייתי כאן כשהחלה המלחמה ("צוק איתן"). אחר כך הגיעה לכאן שרשרת אירוע שרלי הבדו וההיפר הכשר. והנה עוד שנה חלפה ושוב דם, מוות. קיצוניות. 

הידיעות על המתרחש בארץ, דקירות ורצח במצעד הגאווה בירושלים ושריפת תינוק בכפר ערבי כמו ממוטטות את אשליית הניתוק. 

אני מתיישב בקפה הפינתי. על הבר יושב אדם שחור ומעלעל בעיתון. כותרת אחד העמודים עוסקת בקיצונים היהודים בשטחים. אני מצלם. בעומק הפריים אני קולט את הבחור מתבונן בי. אני מנסה לפרש את הבעת פניו.

אנשים מתגודדים. זו סיבה לעצור. זה גן או בית ספר של הכיתות הנמוכות. הורים שבאו לקחת את ילדיהם. אני ממתין עימם.

ומכאן סטייה מתוככנת. אלה הם כבר שולי הרובע. אני מחליט למצוא את Place de l'Abbé-Georges-Hénocque, עלייה לרגל למקום אותו אני מכיר מצפייה בלתי נלאית בסצינה מן היומן של פרלוב.

זו הכיכר. בספטמבר 1979 נרצח כאן הפילוסוף והמהפכן פייר גולדמן.

ב"יומן" (פרק 3) מתייחס הבמאי דוד פרלוב לרצח תוך שיטוט אילם בכיכר השוממת

אני יוצא משם וחוזר דרך השכונות השלוות אל Place d'Italie, שם התחלתי את השוטטות הבוקר.

נספח לרובע ה-13

במהלך השיטוט בשנה שעברה, נתקלתי בRue Brillat Savarin-.ברחוב זה ממוקם הבית בו מתרחשת לכאורה עלילת הסרט מחבואיםCaché)) של מיכאל האנקה העוסק בזיכרון ואשמה על רקע הטבח שהתרחש בפריזבאוקטובר 1961, במהלך מלחמת העצמאות האלג'ירית (1954-1962).

הסרט נפתח בשוט סטטי של שלוש דקות. שוט הנראה כמו Establishing shot, צילום הממקם את הסצנה במרחב כלשהו.

רק בהמשך, מתברר כי שוט הפתיחה של הסרט הוא למעשה תוכנה של קלטת וידאו בה צופים בני הבית; קלטת שהונחה על סף ביתם ואשר מבהירה להם כי מישהו צופה בהם.

האם העלייה לרגל דווקא לכאן קשורה בהערכתי להאנקה ולסרטו זה העוסק בטראומה זיכרון ואשמה, או שמא העיסוק האובססיבי בחווית התצפית והמעקב שהסרט אחוז בה היא שמושכת אותי לכאן.

אינני יודע. מכל מקום, בשעת בוקר מוקדמת מאד של יום ראשון (9/8/2015) אני מגיע לרחוב השומם.

אני מנסה למקם את המצלמה במיקום המדויק ממנו צילמה מצלמתו של האנקה את הבניין.

למעלה: נסיונות לשחזר את הפריים מן הסרט.

למטה: הפריים המקורי.

פער של עשר שנים בקירוב בין שני הצילומים, שינויים פיזיים מסוימים בחזות הבניין והסביבה, הבדלים של עדשות  בין מצלמת הקולנוע המשוכללת ומצלמתי שלי. אני שמח שהשלמתי עלייה לרגל משונה זו,שבראתי לעצמי אשליה של מגע קרוב יותר עם הסרט, עם החוויה שבבסיסו.