לא פחות חשוב, קשור ליחס בין זרות למוכרות ככל שהדברים קשורים לשוטטות. תכופות שאלתי את עצמי מיהו המשוטט האולטימטיבי?: בן העיר?  הזר? סביר להניח  כי בן העיר יתקשה בשיטוט; העיר מבחינתו היא מכשיר. אמצעי. כלי שבאמצעותו הוא פועל כחלק מן היומיום התכליתי. מן הצד השני  נראה כי גם הזר, זה שמקרוב בא, עלול להחמיץ את חווית השוטטות. התייר הטיפוסי, כך נדמה, מתאפיין בחיפושו אחר המוכר, הבטוח. תשוקתו היא לרוב לראות את מה ש"חייבים לראות". ייתכן כי המשוטט האולטימטיבי הוא זה שנמצא בין לבין. לא תושב הקבע ומאידך – גם לא אורח לרגע.

זה אינו מדריך תיירים לפריז. אין בו סימון של מונומנטים, המלצה על מסעדות, וקביעה של החוויות שאין להחמיצן. אם כבר זה תיעוד של תיירות פנים. יציאה לטיול, מתוכנן יותר או פחות, שייעדו אינו פיסי. שתוצרתו, אם בכלל, היא תובנה, הגיג, ואולי רק תהייה.

 בקיץ 2014 הגעתי לפריז. לא בפעם הראשונה. גם לא השנייה. הצבתי לעצמי מטרה להתחיל במה שכינתי "פרויקט שוטטות". למה פריז? מכמה סיבות: פריז היוותה השראה למשוטטים רבים. למעשה השוטטות כתופעה הקושרת הגות ופעולה זרחה בפריז כבר במאה ה19 ובעיקר במאה ה-20. אחרי הכל זו עירם של בודלר, ולטר בנימין, גי דבור, ז'ורז' פרק, ועוד משוטטים רבים וטובים שפעלו או הושפעו מפריז.  היה נראה לי נכון למקם את המהלך בעיר הזו.

 יוצר תוכן, חוקר תרבות וזיכרון ומרצה בכיר לתקשורת בבית הספר לתקשורת ומרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. עסק בעריכה קולנועית, בין השאר ב"יומן" של דוד פרלוב. בנוסף ערך את הסדרה התיעודית-היסטורית יורים ושרים (2004), שהייתה מועמדת לפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. בשנת 2012 יצא ספרו (בשיתוף ד"ר דוד גורביץ')  אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה תקשורת .