פרויקט שוטטות: שתי מילים שהחיבור ביניהן נשמע מוזר. פרויקט הוא כידוע המיזם המתוכנן, הרציונלי, המוסכם. הדבר שיש לו מטרה ברורה ותוצאה רצויה. השוטטות חותרת נגד כל זה. זו ההליכה ללא מטרה. חוויה של שיחרור מעול המטרה. זו דרך חיים שאין בה דרך סלולה.
לפרדוקס שבין "פרויקט" ל"שוטטות" נמצאת בלב המיזם המוצג כאן. רק לשם דוגמה, בספרו The Flâneur כותב אדמונד וייט כי “יעד מסוים לשוטטות או הקצבה מחמירה של זמן סותרים בהגדרה את רוחו האמיתית של המשוטט”. מאידך, בחיבורו המשוטט כותב ולטר בנימין "לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון".
לא פחות חשוב, קשור ליחס בין זרות למוכרות ככל שהדברים קשורים לשוטטות. תכופות שאלתי את עצמי מיהו המשוטט האולטימטיבי?: בן העיר? הזר? סביר להניח כי בן העיר יתקשה בשיטוט; העיר מבחינתו היא מכשיר. אמצעי. כלי שבאמצעותו הוא פועל כחלק מן היומיום התכליתי. מן הצד השני נראה כי גם הזר, זה שמקרוב בא, עלול להחמיץ את חווית השוטטות. התייר הטיפוסי, כך נדמה, מתאפיין בחיפושו אחר המוכר, הבטוח. תשוקתו היא לרוב לראות את מה ש"חייבים לראות". ייתכן כי המשוטט האולטימטיבי הוא זה שנמצא בין לבין. לא תושב הקבע ומאידך – גם לא אורח לרגע.
פרויקט השוטטות הוא מיזם פילוסופי-גיאוגרפי. נדמה שהוא נוגע במתח הקיים אצל כל אחד מאיתנו. המתח בין הרצון לפרוץ גבולות, ללכת אל הלא נודע, לקוות ל"מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה", לבין הצורך שלנו בשליטה, בסדר, בחשיבה רציונלית ובהגיון תועלתני.
זה אינו מדריך תיירים לפריז. אין בו סימון של מונומנטים, המלצה על מסעדות, וקביעה של החוויות שאין להחמיצן. אם כבר זה תיעוד של תיירות פנים. יציאה לטיול, מתוכנן יותר או פחות, שייעדו אינו פיסי. שתוצרתו, אם בכלל, היא תובנה, הגיג, ואולי רק תהייה.
בקיץ 2014 הגעתי לפריז. לא בפעם הראשונה. גם לא השנייה. הצבתי לעצמי מטרה להתחיל במה שכינתי "פרויקט שוטטות". למה פריז? מכמה סיבות: פריז היוותה השראה למשוטטים רבים. למעשה השוטטות כתופעה הקושרת הגות ופעולה זרחה בפריז כבר במאה ה19 ובעיקר במאה ה-20. אחרי הכל זו עירם של בודלר, ולטר בנימין, גי דבור, ז'ורז' פרק, ועוד משוטטים רבים וטובים שפעלו או הושפעו מפריז. היה נראה לי נכון למקם את המהלך בעיר הזו.
יוצר תוכן, חוקר תרבות וזיכרון ומרצה בכיר לתקשורת בבית הספר לתקשורת ומרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. עסק בעריכה קולנועית, בין השאר ב"יומן" של דוד פרלוב. בנוסף ערך את הסדרה התיעודית-היסטורית יורים ושרים (2004), שהייתה מועמדת לפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. בשנת 2012 יצא ספרו (בשיתוף ד"ר דוד גורביץ') אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה תקשורת .
זהות/זרות. שאלת מפתח בפרויקט שוטטות זה נוגעת לקשר שבין קירבתו או זרותו של המשוטט למקום. במילים אחרות, מיהו המשוטט הקלאסי? בן המקום? הזר? זה שמקרוב בא?. על פניו, נדמה כי עירו של בן המקום איננה המצע אידיאלי לשוטטות. הרגלים וסדירויות, לוחות זמנים והתחייבויות, שגרת היומיום – אלה חותרים כנגד השוטטות. יש להודות, קשה עד בלתי אפשרי להתהלך בעירך כתייר, לחוות את העיר, מדי יום, בעיניים חדשות. יחד עם זאת, אם אכן השוטטות הינה, במידה רבה, פירוק של הסדר הקיים, הרי שדווקא תושב העיר, המורגל בה, דווקא הוא – בהכירו בכך – עשוי להתאים יותר לפירוקו של המוכר, להסתכלות בעין חדשה על הקיים. דומה שגם הזר אינו המשוטט המושלם. הזר, הרואה בעיר איום, מחפש את הבטחון, את הדרך הסלולה, את מפת הדרכים שתוביל אותו אל המוכר, אל הבטוח. ייתכן כי המשוטט חייב להיות איש ביניים. לא זר מוחלט, אך מאידך גם לא תושב הקבע. תייר מקצועי. משוטט מיומן, בטוח ופתוח להפתעות, מי שעיתותיו בידיו – הוא ישוטט.
ק. קבוצה. האם יכולה להתקיים שוטטות קבוצתית? שוטטות היא לטעמי פעולה אינטימית. אדם עם עצמו. לכל היותר, עם עוד נפש קרובה, גמישה ועירנית מאד. פתוחה להפתעות, מוותרת מראש על תכנון. על תכלית למסע.
חזרה. תשוקתו של המשוטט היא לגלות מחדש את המוכר, את הידוע; לפרוץ נתיבים חדשים, אפשרויות חדשות, של התבוננות בקיים. במציאות זו חוזר המשוטט מדי פעם, באקראי אולי, למקום בו חלף גם בעבר. האם יוכל המשוטט להתבונן במקום בעיניים חדשות? נדמה כי החזרה – באותה דרך, לאותו מקום – מעניקה למשוטט מראית עין של יציבות; התענגות הנובעת מתוך ההסתמכות על המוכר, הבטוח.
