פרויקט שוטטות: שתי מילים שהחיבור ביניהן נשמע מוזר. פרויקט הוא כידוע המיזם המתוכנן, הרציונלי, המוסכם. הדבר שיש לו מטרה ברורה ותוצאה רצויה. השוטטות חותרת נגד כל זה. זו ההליכה ללא מטרה. חוויה של שיחרור מעול המטרה. זו דרך חיים שאין בה דרך סלולה.
לפרדוקס שבין "פרויקט" ל"שוטטות" נמצאת בלב המיזם המוצג כאן. רק לשם דוגמה, בספרו The Flâneur כותב אדמונד וייט כי “יעד מסוים לשוטטות או הקצבה מחמירה של זמן סותרים בהגדרה את רוחו האמיתית של המשוטט”. מאידך, בחיבורו המשוטט כותב ולטר בנימין "לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון".
לא פחות חשוב, קשור ליחס בין זרות למוכרות ככל שהדברים קשורים לשוטטות. תכופות שאלתי את עצמי מיהו המשוטט האולטימטיבי?: בן העיר? הזר? סביר להניח כי בן העיר יתקשה בשיטוט; העיר מבחינתו היא מכשיר. אמצעי. כלי שבאמצעותו הוא פועל כחלק מן היומיום התכליתי. מן הצד השני נראה כי גם הזר, זה שמקרוב בא, עלול להחמיץ את חווית השוטטות. התייר הטיפוסי, כך נדמה, מתאפיין בחיפושו אחר המוכר, הבטוח. תשוקתו היא לרוב לראות את מה ש"חייבים לראות". ייתכן כי המשוטט האולטימטיבי הוא זה שנמצא בין לבין. לא תושב הקבע ומאידך – גם לא אורח לרגע.
פרויקט השוטטות הוא מיזם פילוסופי-גיאוגרפי. נדמה שהוא נוגע במתח הקיים אצל כל אחד מאיתנו. המתח בין הרצון לפרוץ גבולות, ללכת אל הלא נודע, לקוות ל"מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה", לבין הצורך שלנו בשליטה, בסדר, בחשיבה רציונלית ובהגיון תועלתני.
זה אינו מדריך תיירים לפריז. אין בו סימון של מונומנטים, המלצה על מסעדות, וקביעה של החוויות שאין להחמיצן. אם כבר זה תיעוד של תיירות פנים. יציאה לטיול, מתוכנן יותר או פחות, שייעדו אינו פיסי. שתוצרתו, אם בכלל, היא תובנה, הגיג, ואולי רק תהייה.
בקיץ 2014 הגעתי לפריז. לא בפעם הראשונה. גם לא השנייה. הצבתי לעצמי מטרה להתחיל במה שכינתי "פרויקט שוטטות". למה פריז? מכמה סיבות: פריז היוותה השראה למשוטטים רבים. למעשה השוטטות כתופעה הקושרת הגות ופעולה זרחה בפריז כבר במאה ה19 ובעיקר במאה ה-20. אחרי הכל זו עירם של בודלר, ולטר בנימין, גי דבור, ז'ורז' פרק, ועוד משוטטים רבים וטובים שפעלו או הושפעו מפריז. היה נראה לי נכון למקם את המהלך בעיר הזו.
יוצר תוכן, חוקר תרבות וזיכרון ומרצה בכיר לתקשורת בבית הספר לתקשורת ומרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. עסק בעריכה קולנועית, בין השאר ב"יומן" של דוד פרלוב. בנוסף ערך את הסדרה התיעודית-היסטורית יורים ושרים (2004), שהייתה מועמדת לפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. בשנת 2012 יצא ספרו (בשיתוף ד"ר דוד גורביץ') אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה תקשורת .
אנציקלופדיה.
סיפור של ערכים. נסיון להכניס סדר במה שמלכתחילה שואף אל אי הסדר, אל חוסר התכלית. השוטטות חומקת מן ההגדרה; כל קסמה בחתירה מתחת למשמעות הברורה, הקוהרנטית, הסדורה והסמכותית. ואולם, דומה ש'פרויקט' השוטטות, נדרש למסגרת אנציקלופדית משהו. הוא מבקש רקע, היסטוריה, הדהוד של המהלך בתחומי שונים של האמנות והחיים. אנציקלופדיה זו תבקש להעלות תהיות, שאלות, התלבטויות; לתאר את המורכבות, את המתח – תולדת המפגש המוזר שבין "פרויקט" ל"שוטטות".
מעקב. נדמה שהמעקב מזמן למשוטט חוויה ייחודית. הנעקב מוביל את המשוטט/העוקב אל תוך התווך הפרטי, האישי שלו. באמצעות הנעקב מגיע המשוטט אל מרחב בלתי צפוי, וזאת תוך אימוץ אפשרי של נקודת המבט של הנעקב. נדמה שזו תשוקתו של המשוטט: לחוות את העיר מתוך עיני האחר. להיכנס לנעליו של האחר ולחיות, ולו לרגע קט, את הפנטזיה הזו. סוגית המעקב הנושקת לשוטטות נוכחת בעוצמה רבה בעבודותיה של סופי קאל. ככל חוויה מציצנית גם חווית המעקב מייצרת עונג צרוף הנובע מתוך השילוב שבין ידיעת הסיכון שבחציית גבולות אסורים לבין תחושת ההזדהות שבמפגש האינטימי עם האחר. במישור רחב יותר יש להידרש למעקב כמאפיין מרכזי של תרבות ימינו. חברת הפיקוח, חברת הבקרה, הופכת את המעקב לחווית יומיום. למעשה, המשוטט עצמו נתון למעקב. מעקב עצמי, כמו בפרויקט זה, אחר הנתיב בו צעד, אחר ההספק בו עמד; ומעקב אחר, תולדת העין הציבורית, הממסדית, הצופה במשוטט – ההולך ללא מטרה, המתעלם מנתיבים נוחים ואפשרויות יעילות – והמגדירה אותו כאיום על השיטה.
חזרה. תשוקתו של המשוטט היא לגלות מחדש את המוכר, את הידוע; לפרוץ נתיבים חדשים, אפשרויות חדשות, של התבוננות בקיים. במציאות זו חוזר המשוטט מדי פעם, באקראי אולי, למקום בו חלף גם בעבר. האם יוכל המשוטט להתבונן במקום בעיניים חדשות? נדמה כי החזרה – באותה דרך, לאותו מקום – מעניקה למשוטט מראית עין של יציבות; התענגות הנובעת מתוך ההסתמכות על המוכר, הבטוח.
