פרויקט שוטטות: שתי מילים שהחיבור ביניהן נשמע מוזר. פרויקט הוא כידוע המיזם המתוכנן, הרציונלי, המוסכם. הדבר שיש לו מטרה ברורה ותוצאה רצויה. השוטטות חותרת נגד כל זה. זו ההליכה ללא מטרה. חוויה של שיחרור מעול המטרה. זו דרך חיים שאין בה דרך סלולה.
לפרדוקס שבין "פרויקט" ל"שוטטות" נמצאת בלב המיזם המוצג כאן. רק לשם דוגמה, בספרו The Flâneur כותב אדמונד וייט כי “יעד מסוים לשוטטות או הקצבה מחמירה של זמן סותרים בהגדרה את רוחו האמיתית של המשוטט”. מאידך, בחיבורו המשוטט כותב ולטר בנימין "לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה, אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון".
לא פחות חשוב, קשור ליחס בין זרות למוכרות ככל שהדברים קשורים לשוטטות. תכופות שאלתי את עצמי מיהו המשוטט האולטימטיבי?: בן העיר? הזר? סביר להניח כי בן העיר יתקשה בשיטוט; העיר מבחינתו היא מכשיר. אמצעי. כלי שבאמצעותו הוא פועל כחלק מן היומיום התכליתי. מן הצד השני נראה כי גם הזר, זה שמקרוב בא, עלול להחמיץ את חווית השוטטות. התייר הטיפוסי, כך נדמה, מתאפיין בחיפושו אחר המוכר, הבטוח. תשוקתו היא לרוב לראות את מה ש"חייבים לראות". ייתכן כי המשוטט האולטימטיבי הוא זה שנמצא בין לבין. לא תושב הקבע ומאידך – גם לא אורח לרגע.
פרויקט השוטטות הוא מיזם פילוסופי-גיאוגרפי. נדמה שהוא נוגע במתח הקיים אצל כל אחד מאיתנו. המתח בין הרצון לפרוץ גבולות, ללכת אל הלא נודע, לקוות ל"מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה", לבין הצורך שלנו בשליטה, בסדר, בחשיבה רציונלית ובהגיון תועלתני.
זה אינו מדריך תיירים לפריז. אין בו סימון של מונומנטים, המלצה על מסעדות, וקביעה של החוויות שאין להחמיצן. אם כבר זה תיעוד של תיירות פנים. יציאה לטיול, מתוכנן יותר או פחות, שייעדו אינו פיסי. שתוצרתו, אם בכלל, היא תובנה, הגיג, ואולי רק תהייה.
בקיץ 2014 הגעתי לפריז. לא בפעם הראשונה. גם לא השנייה. הצבתי לעצמי מטרה להתחיל במה שכינתי "פרויקט שוטטות". למה פריז? מכמה סיבות: פריז היוותה השראה למשוטטים רבים. למעשה השוטטות כתופעה הקושרת הגות ופעולה זרחה בפריז כבר במאה ה19 ובעיקר במאה ה-20. אחרי הכל זו עירם של בודלר, ולטר בנימין, גי דבור, ז'ורז' פרק, ועוד משוטטים רבים וטובים שפעלו או הושפעו מפריז. היה נראה לי נכון למקם את המהלך בעיר הזו.
יוצר תוכן, חוקר תרבות וזיכרון ומרצה בכיר לתקשורת בבית הספר לתקשורת ומרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. עסק בעריכה קולנועית, בין השאר ב"יומן" של דוד פרלוב. בנוסף ערך את הסדרה התיעודית-היסטורית יורים ושרים (2004), שהייתה מועמדת לפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. בשנת 2012 יצא ספרו (בשיתוף ד"ר דוד גורביץ') אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה תקשורת .
חזרה. תשוקתו של המשוטט היא לגלות מחדש את המוכר, את הידוע; לפרוץ נתיבים חדשים, אפשרויות חדשות, של התבוננות בקיים. במציאות זו חוזר המשוטט מדי פעם, באקראי אולי, למקום בו חלף גם בעבר. האם יוכל המשוטט להתבונן במקום בעיניים חדשות? נדמה כי החזרה – באותה דרך, לאותו מקום – מעניקה למשוטט מראית עין של יציבות; התענגות הנובעת מתוך ההסתמכות על המוכר, הבטוח.
זיכרון. זיכרון היא היסוד המחבר בין רעיון למקום. אמנות הזיכרון מבית היוצר של המשורר היווני סימונידס, וממשיכו – קיקרו, התבססה על ההנחה כי טכניקת הזיכרון מתבססת על שני מושגים: מקום (בלטינית, Loci) ודימוי (Imagine). לפי שיטה זו, על הזוכר לבחור מקומות ודימויים מנטליים ולאחסנם "במקומות, כך שסדר המקומות ישמר את סדר הדברים ודימויי הדברים יציינו את הדברים עצמם" (בורסטין, 1983: 374). טכניקת הזיכרון התבססה על בניית ארמון מנטלי, שבכל אחד מחדריו ממוקם חלק מהדבר שרוצים לזכור, לצד חפץ בולט. ניתן לומר כי המשוטט הוא צייד של זיכרונות. אך האם קיים שיטוט "נקי" לחלוטין?, שיטוט שהזיכרון אינו מתערב בו, מתווה אותו?. נדמה שהשוטטות היא, למעשה, זיכרון בתנועה, או תנועה של הזיכרון. המשוטט תמיד חוזר, ובמובן זה, כל שיטוט הוא שיחזור: הבנייה של גירסה מעודכנת, "נכונה" יותר, של המציאות בעיני המשוטט.
ק. קבוצה. האם יכולה להתקיים שוטטות קבוצתית? שוטטות היא לטעמי פעולה אינטימית. אדם עם עצמו. לכל היותר, עם עוד נפש קרובה, גמישה ועירנית מאד. פתוחה להפתעות, מוותרת מראש על תכנון. על תכלית למסע.
