סיפורי דרך על מפת העיר

סיפורי דרך

  • ר.

    רובע. 20 רובעים (arrondissement) יש בפריז, ואני החלטתי להקדיש יום אחד של שוטטות לכל רובע. יש רובעים קטנים מאד (הקטן ביותר הוא הרובע השני) וגדולים (הגדול ביותר הן מבחינת השטח והן מבחינת גודל האוכלוסיה הוא הרובע ה-15). כל רובע מחולק לארבעה תת-רובעים (ומכאן השם: quartier). הבחירה המקדמית להקדיש יום לכל רובע על פי סדר יורד בסולם הרובעים הזוגיים מבקש להימנע ככל הניתן ממעבר בין רובע זוגי אחד למשנהו. הטבלה שלהלן מציינת את גבולות הרובעים הזוגיים שבפריז ואת נקודות המגע עם רובעים אחרים.

    רובע

    גובל ב… נושק ל.. מעבר לנהר
    20

    11,12,19 10 —
    18

    10,17,19,9 8 —
    16

    17,8 —
    7,15

    14

    5,6,13,15 —

    12

    4,11,20 —
    13 (5)

    10

    2,3,9,11,18,19 20

    8

    1,9,16,17 2,18
    7

    6

    5,7,14,15 —
    1 (4)

    4

    1,3,11,12 —
    5, (6), (13)

    2

    1,3,9,10 8

    רובעי פריז – ויקיפדיה (צרפתית)

    https://www.aviewoncities.com

    רובעי פריז – ויקיפדיה (עברית)

    ר.
  • ק.

    קצב. האם יש חשיבות לקצב ההליכה, ואם כן – מהו הקצב הראוי לשוטטות? הדעת נותנת כי ככלל, שוטטות מתנהלת בניחותא, בקצב איטי. באין יעד מוגדר או שורת מונומנטים אותם "חייבים לראות" בזמן קצוב, כאשר המשוטט אינו פועל תחת איום ה-dead line, מתאפשרת שוטטות בריאה. למול קצב החיים, לנוכח קצב הזרימה האנושית במרחב העירוני, הכתבת קצב איטי אינה פשוטה כלל ועיקר. בענין זה, ב‑1839, מספר ולטר בנימין, הופיעה לרגע אופנה חדשה בפסאז'ים של פריז: ללכת מלווה בצב (ממשי) שייאלץ את ההולך ללכת בקצב הליכתו. על כך מוסיף הסופר הצ'כי מילן קונדרה: "קיים קשר חשאי בין האִטיות והזיכרון, בין המהירות והשכחה […] במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האִטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השכחה."

    ק.
  • נ.

    נוודות. צורת חיים שבסיסה הוא תנועה, ארעיות, פירוק וקונפליקט. הנווד מתנסה התנסות מסוכנת בשונה ובזר המאיים על הסדר החברתי, ונלחם בו בדרכים בלתי מקובלות. המילה traveler לקוחה מן המילה הצרפתית travaille, שפירושה מאמץ, עבודה וייסורים; היא קושרת את הטייל-הנווד עם התנסות נפשית עמוקה. זהו מפגש רדיקלי עם האחר, מפגש שאיננו נחלתו של התייר. בשונה מן החוויה התיירותית, הצורכת את האחר ואת תרבותו בעירבון מוגבל תוך הקפדה על יציבות ועל כיבוד החוק, הנווד מתחכך באופן אינטנסיבי עם המקום האחר, עם הזר והשונה, עם אי הוודאות וחוסר הבטחון.נטייה מוכרת היא לראות בחסר הבית, ה"הומלס", את הנווד האולטימטיבי, נווד בעל כורחו. האחרון הינו חלק בלתי נפרד מנופה של העיר. חסר אמצעים, חסר בית וחסר תעסוקה, הוא מיטלטל אנה ואנה על-פי תנועות הרחוב. לעתים מתואר ההומלס כנווד מתוך בחירה, אדם שירד מנכסיו אך יש לו פוטנציאל תעסוקתי או אינטלקטואלי, ואף-על-פי כן הוא בוחר ברחוב כזירה של פעולה. הוא בוחר לעבור על החוק, להחליף פְּנים בחוץ, ציבורי בפרטי. חסר הבית הופך את שיטוטיו להתרסה חזותית ולמחאה חברתית נגד חוקי התכנון והתברואה ונגד מסלולי הקישור הלגיטימיים של העיר. הנווד נע בנוף העירוני אך אינו רוצה להתערות בו. פן אחר של הנשמה ההומלסית הוא מהגרי העבודה המציפים את רחובותיהן של ערי עולם. עובדים אלה מופקרים לעריצותם של המעסיקים, נתונים למעקב וצפויים לגירוש – אם יוגדרו כ"שוהים בלתי חוקיים".המשוטט חסר הבית, שולח מבט מתריס אל המשוטט הבורגני. דווקא הוא, "דייר הרחוב", מודר למעשה מן המרחב הפיזי והנפשי שבתוכו הוא ממוקם; הרחוב אינו ביתו; קיומו כמו "שקוף".

    נ.

חוג המשוטטים

דוד פרלוב
סופי קאל
מישל דה סרטו
גי דבור
ז'ורז' פרק
שארל בודלר
ולטר בנימין
גיום אפולינר
פול אוסטר