ק. קבוצה. האם יכולה להתקיים שוטטות קבוצתית? שוטטות היא לטעמי פעולה אינטימית. אדם עם עצמו. לכל היותר, עם עוד נפש קרובה, גמישה ועירנית מאד. פתוחה להפתעות, מוותרת מראש על תכנון. על תכלית למסע.
עליה לרגל. מצויד במטרה מוגדרת היטב, יוצא עולה הרגל לדרכו. יעדו – אתר מקודש; מקום שבעצם ההגעה אליו יש משום קיום של מצווה או חובה מוסרית עמוקה. במובן זה עולה הרגל אינו משוטט. דרכו, כאמור, סלולה. אם קיים דמיון בין המשוטט לעולה הרגל הרי שהוא טמון בעובדה שכמו עולה הרגל, גם המשוטט (אך לא כל משוטט), פועל מתוך חובה, מתוך רצון לבדל עצמו מן היומיום באמצעות טקס. כמו עולה הרגל, גם המשוטט יוצא ממרחב הנוחות שלו ויוצא אל הלא-נודע, וזאת מתוך ציפיה כנה לעבור שינוי, להיגאל אולי. גם הפנטזיה מאחדת את עולה הרגל והמשוטט. עולה הרגל מדמיין בהכרח את המאורע המכונן – המאורע שהפך את המקום ל"משמעותי". גם המשוטט פועל במישור המדומיין כאשר הוא מרכיב סיפורים הקושרים את המקום בו הוא חולף עם אירועים מעברו התרבותי. כשהמשוטט מגיע, במקרה או לא, אל "המקום האמיתי": אתר שהיווה רקע לסרט אהוב, מקום עליו נסוב ספר מרגש, אתר "מקודש" של התרבות הפופולרית – נוצר דמיון בינו לבין עולה הרגל. שניהם חווים חוויה המתעקשת לחבר את המקום הפיזי עם הזיכרון הפנטסטי.
חוג המשוטטים. נדמה כי אם אי פעם בעתיד תיכתב היסטוריה של השוטטות, תתבלט בתוכה פריז כמקום וכרעיון. למעשה, רעיון השוטטות כמושג הקושר יחדיו פילוסופיה ופרקטיקה זרח בפריז כבר במאה ה-19. מאז ועד היום מהווה העיר אבן שואבת למשוטטים רבים. היא מספקת השראה להוגי דעות וליוצרים מתחומים שונים; פורסת עבורם מצע לפיתוחן של אפשרויות חדשות של התבוננות בקיים, של שוטטות רעיונית ופיסית. פרק נפרד מספק הרחבה אודות הגותם ויצירתם של שבעה "משוטטים" פריזאיים – המשורר גיום אפולינר, הפילוסוף ולטר בנימין, הסופרים ז'ורז' פרק ופול אוסטר, חוקר התרבות מישל דה סרטו, הצלמת ואמנית המיצג סופי קאל והקולנוען דוד פרלוב – המייצגים גישות, תקופות, ומעגלי יצירה והגות מגוונים.