התנסות. להתנסות ביומיום, זו מטרת 'פרויקט שוטטות'. להפוך רעיון פילוסופי לפרקטי. ליטול רעיונות מופשטים ולנסות להחיל אותם על החיים, ועם זאת – באופן תחום, מדיד במידת מה, באופן שניתן לדווח עליו ולמצוא בו משמעות נוספת, מעבר לתיאוריה. האם בעזיבת שולחן הכתיבה ו"הירידה לשטח" אכן יש משום הבנה טובה יותר של המציאות? ואולי להיפך – ייתכן כי דווקא השטח מצמצם עד מאד את יכולת ההסתכלות המרוחקת, האובייקטיבית?

פריז. למה פריז? מדוע פריז מהווה אתר שוטטות הומה? מה הופך אותה יעד לפרויקט של שוטטות?. ניתן להצביע על מספר סיבות. המיידית שבהן: זו פריז. הדעת נותנת כי בעיר מלאת הוד והדר תזמן השוטטות חוויה מלאת עניין, ריגוש והפתעה. ויחד עם זאת, קיימות סיבות נוספות: בראש ובראשונה – המתח שבין סדר ודיסאוריינטציה – המאפיין את פריז, בשונה ממגה-ערים רבות אחרות. פריז תחומה בכביש טבעת כך שגבולותיה ברורים לכל. העיר עצמה מחולקת ל20 רובעים המסומנים בצורה בולטת במפות העיר ובשטח (כל שלט רחוב בפריז נושא גם את ציון הרובע). הסידור, ההנחה של הרובעים על גבי השטח והמפה, הגיוני וברור: בצורת ספירלה צומחת העיר מן האמצע ההיסטורי שלה אל עבר השוליים כשהרובע הראשון במרכז, ושאר הרובעים – עם כיוון השעון – מתפרסים מסביבו עד לרובע העשרים בחלק הצפון מזרחי של העיר. הסדר עומד בניגוד לתחושה המתעתעת של הולך הרגל בעיר. שלא כמו ערים מודרניות רבות, הסריג (הגריד) המאפיין ערים כניו-יורק ואף תל-אביב אינו חלק מן הנוף הפריזאי; רחובות הפרוסים שתי וערב קיימים אמנם אך בצורה מינורית בחלק מן הרובע הראשון של פריז. שאר העיר נדמית כמבוך של רחובות אלכסוניים, מעגליים, המשנים זווית וכיוון ומקשים עד מאד על ההתמצאות של ההלך. נדמה שלמשוטט זהו גן עדן. עניין נוסף נוגע למסורת השיטוט. נדמה שכל המשוטטים הקלאסיים הם בני פריז או אנשים שחלפו בפריז; כאלה שהעיר טבעה (הטביעה) בהם איזשהו חותם שיטוטי. במובן זה, פרויקט השוטטות מתכתב לכל אורכו עם חוג משוטטים זה.

תיעוד. מה הקשר בין תיעוד לשוטטות? האם מעשה התיעוד אינו חותר בפועל תחת רעיון השוטטות? השוטטות היא עניין אינטימי מאד; מפגש אישי בין אדם למקום המתקיים ברובו בתנועה. תיעוד – צילומי, קולנועי – מצריך אורך רוח; התבוננות שקטה; מאמץ וסבלנות. נדמה שהרצון לתעד גורר התאמה והכפפה של השוטטות, לעיתים בצורה בלתי מודעת, לאילוצי התיעוד ובכך פוגם בשוטטות ה"טהורה". מצד שני, האם התיעוד אינו נשמת אפו של משוטט?. האם יש תכלית לשיטוט שאינו מתועד? הרי חוג המשוטטים כולו תיעד את שוטטויותיו בהרחבה. ואם כן, מה קודם למה? תהייה נוספת: האם קיימת טכניקה מועדפת לתיעוד השוטטות? ומתי יש לתעד? תוך כדי השוטטות?, בכתיבה אובססיבית?, בהקלטת קולות ורשמים? בצילום בלתי פוסק? או שמא יש "לקחת מרחק", ולתעד בדיעבד? לאפשר לחוויה לשקוע, ואולי להחמיץ בתוך כך משהו מן הספונטניות, מן הראשוניות. שאלה נוספת עניינה היחס שבין המתעד לסביבה המתועדת. באיזו מידה עיוסקו של המתעד במלאכת התיעוד מסמנת אותו בעיני הסביבה כחריג, כמי שיש להמנע ממנו , (או להיפך – כמי שיש להציג למולו חזות מלאכותית, מיופה, של המציאות). במילים אחרות, עד כמה המתעד חופשי לשוטט. שאלה אסתטית נוגעת לנטיה הטבעית לייפות את התיעוד, למסגר את המראות בדרך "הולמת", פרופורציונית. לחפש קומפוזיציה מעניינת. המשוטט אינו מתעכב על שכאלה, המראות הנגלים בפניו משתנים במהירות; . זו תמצית החוויה.