טכנולוגיה. פרויקט השוטטות חושף קשר פרדוקסלי עם הטכנולוגיה העכשווית. ניתן להסכים כי נקודת המוצא של השוטטות נובעת, במידת מה, מהרצון להשעות או לפחות למתן את אחיזתה של הטכנולוגיה המודרנית בכל צעד ושעל של חיי היומיום. ואולם, למול עמדה זו ניתן להעלות מספר השגות: ראשית, את השימוש בטכנולוגיה הדיגיטלית גופא, ניתן לתפוס כשוטטות סימבולית; חווית יסוד המספקת למשתמש אשליה של שוטטות. שוטטות מעין זו עשויה להתקיים במרחב הטכנולוגי-תקשורתי המתאפיין בתזזיתיות, בקיטוע, ובאסוציאטיביות גבוהה. בפועל, הטכנולוגיה העכשווית מתייצבת כאיום על עצם קיומה של אפשרות השוטטות: תרבות המעקב והפיקוח המאפיינת את חברת הבקרה המודרנית, ממוטטת למעשה את אפשרות השיטוט הקלאסית. יכולתם של מנגנוני הכוח – המדינה והתאגיד כאחד – לקבוע את זהותו ולאכן את מיקומו המדויק של האדם (איתור באמצעות צילומי לווין, טכנולוגיות לזיהוי פנים, טכניקות ביומטריות, איכון באמצעות הסלולר), חותרת עד מאד תחת הסיכוי לכונן חווית שוטטות אותנטית.
מקובל לטעון כי טכנולוגיות התקשורת המתקדמות טשטשו את ייחודו של המקום. "הכל" כמו מתרחש בו-זמנית, "נחווה" על ידי מליוני צופים/גולשים, בריאליזם מוקצן – מה שאולי מייתר את הנוכחות הפיזית במקום, תוך השטחה אגרסיבית של המאפיינים הספציפיים של המקום לכדי רקע ותו לא. מאידך, בטכנולוגיה העכשווית נדמה שהמקום הפיזי, מהסיבות שצוינו לעיל, זוכה לעדנה חדשה. "אפליקציות מבוססות מיקום", עזרי ניווט – כל אלה נוכחים יותר מאי פעם בחוויית היומיום.
ייתכן כי למרות שליטתה של הטכנולוגיה בחיי היומיום עשויה הטכנולוגיה דווקא להירתם ולסייע בידיו של המשוטט לגלות אנרגיות יצירתיות כדי ליצור כללי משחק חדשים ודמיוניים יותר. גם פרויקט שוטטות זה, בצניעות, מבקש להשתמש בפרוצדורות מקובלות בדרך מטאפורית ו"טקטית" שתהתל בסדר הקפיטליסטי הקיים.

מ. מפה. המפה היא מערכת של ייצוג, על-פי סימנים מוסכמים וברמת פירוט נתונה, של אזור, שדה או תחום. מהו היחס בין מפה ומיפוי לחווית השיטוט העירונית? על פניו, מדובר בשתי חוויות קוטביות: המפה היא למעשה הייצוג המושלם של הכוח. צייר המפות הוא מי ששולט בשטח. המשתמש במפה – מבקש להתנהל במרחב מתוך ידיעה, מתוך תכנון וצפיית פני העתיד. לעומת זאת, חווית השיטוט מעלה על נס אי-ידיעה, ספונטניות ומקריות. בתפיסה זו, השימוש במפה הוא נחלת התייר, הטייל המבקש שליטה, סדר, יציבות. ואולם במבט נוסף ניתן אולי להיווכח כי המרחק שבין המפה למשוטט אינו כה גדול. נדמה כי מה שקושר בין השניים הוא הדמיון. למעשה, הנקודה המרכזית העולה לנוכח המפה – כל מפה – נוגעת למידת הדיוק שלה, שהרי הקשר בין המפה לשטח הוא תמיד קשר סובייקטיבי: סרטוט המציאות, אינו העתקה מדויקת של המציאות אל הנייר אלא פרשנות של המציאות אומר הגיאוגרף יובל פורטוגלי (1996: 44). מפות מכילות תמיד "במינונים שונים ובתקופות שונות, את הידוע ואת הרצוי, את הדמיון ואת האמונה […]" (שם: 45). יוצא מכך, כי כדי לקשר בין המייצג (המפה) למיוצג (העולם) אנו נזקקים לקריאה מדמיינת של המפה: "עשיית המפה וקריאתה קשורות בדמיון, באפשרויות שלנו להפוך נקודות לעצמים ועצמים לנקודות […]" (פורטוגלי, 1996: 47). קורא המפות, כמו המשוטט החף מן המפה, חווים אם כן מסע בו הסימנים – במפה או בשטח – הם רק נקודת מוצא למסע מדומיין בערים סמויות מעין.

עליה לרגל. מצויד במטרה מוגדרת היטב, יוצא עולה הרגל לדרכו. יעדו – אתר מקודש; מקום שבעצם ההגעה אליו יש משום קיום של מצווה או חובה מוסרית עמוקה. במובן זה עולה הרגל אינו משוטט. דרכו, כאמור, סלולה. אם קיים דמיון בין המשוטט לעולה הרגל הרי שהוא טמון בעובדה שכמו עולה הרגל, גם המשוטט (אך לא כל משוטט), פועל מתוך חובה, מתוך רצון לבדל עצמו מן היומיום באמצעות טקס. כמו עולה הרגל, גם המשוטט יוצא ממרחב הנוחות שלו ויוצא אל הלא-נודע, וזאת מתוך ציפיה כנה לעבור שינוי, להיגאל אולי. גם הפנטזיה מאחדת את עולה הרגל והמשוטט. עולה הרגל מדמיין בהכרח את המאורע המכונן – המאורע שהפך את המקום ל"משמעותי". גם המשוטט פועל במישור המדומיין כאשר הוא מרכיב סיפורים הקושרים את המקום בו הוא חולף עם אירועים מעברו התרבותי. כשהמשוטט מגיע, במקרה או לא, אל "המקום האמיתי": אתר שהיווה רקע לסרט אהוב, מקום עליו נסוב ספר מרגש, אתר "מקודש" של התרבות הפופולרית – נוצר דמיון בינו לבין עולה הרגל. שניהם חווים חוויה המתעקשת לחבר את המקום הפיזי עם הזיכרון הפנטסטי.